|
שירים ישנים שמעלים דמעות בעיניים.
תקופות, ארועים, מקומות.
היא בן אדם של נוסטלגיה, כזה שבכלל לא חי בתקופה.
היא מחפשת את עצמה.
היא עוד תמצא...
אמרו לה שהיא לא סתם דפוקה-היא מיוחדת
תודה לאלה שבחרו להגיב, וגם לאלה שלא...
הייתה לו השפעה רעה עליי.. כל מה שאף פעם לא חשבתי לעשות,
עשיתי.
עישנתי בכמויות, שתיתי בצורה מטורפת, שכבתי איתו בלי הכרה..
כל מה שחשבתי שאני אף פעם לא יעשה. לא עכשיו בכל אופן.
|
בסך הכל הסברתי להם שאני בן אדם חזק ושמשהו כזה הוא חוויה,
אומנם חוויה כואבת אבל היא רק מחשלת ולא זורקת אותי אחורה לעבר
ולכן אני עוברת הלאה.
|
בוקר חדש.
חיים שונים לגמרי...
אתם לא יודעים כמה הכל יכול להשתנות בלילה.. אפילו לא בלילה,
רק בכמה שעות.
|
הוא נגע בה... עבר לאט לאט כמעט על כל חלק בגוף, התחיל בראש
ועבר דרך הכתף..יורד לאט לאט במורד המותניים...עולה שוב. נעצר
על החזה,מביט לה עמוק בעיניים, מבט שצורב אותה
והיא? משותקת מפחד
|
היא בסך הכל הייתה ילדה בת 18. אחת שהרגישה שכבר הספיקה הכל
ועכשיו יכולה להיפרד מהעולם הזה בשקט. בלי יותר מידי דרמות.
בלי מריבות. בלי בכי, בלי כעס.
|
והדמעות שתמיד עולות לי בדיוק כמו עכשיו, כשאני רק חושבת עלייך
ולא מדברת, כי עדיין למרות שעברה כבר שנה עדיין קשה לי לדבר
עלייך, לחשוב עלייך מנשק אותי כמו פעם, מחבק אותי, אוהב אותי.
|
שפתיים אדומות.
מדם, מאודם.
עיניים נוצצות.
|
הם מסיימים 3 שנים, אולי קצת יותר. נזרקים למים, בלי כלום.
גברים מתבגרים טרם זמנם.
כאלה, שראו את חבריהם מוטלים מתים לצידם. כאלה, שירו מטווח אפס
לראשו של אדם ולא משנה מי או מה הוא היה. כאלה, שהשאירו תמונה
קפואה בראש של החיים, שהכירו.
|
לא נתת לאף אחד להתקרב, חוץ מלעצמך... והרסת לשנינו...
גרמת לי להבין שאתה בעצם לא היית ושגם לא תהיה הידיד הכי טוב
שלי... אף פעם.
|
יש פערים שאי אפשר לגשר עליהם. פעם זה היה בחירות קטנות, מעשים
שהיה ניתן להבליג עליהם... היום זה אני ואת. הפערים האלה... כל
אחת מאיתנו נמצאת בדיוק בקצה השני, בלי יכולת גישור.
|
יש לי את הזמן לאהוב את הדברים הקטנים בחיים. להעריך מחדש את
הדברים הקטנים שעושים לך טוב כמו יום יפה או השקט הרועש של
הים.
אני פשוט עדיין לא מוכנה להכניס את האהבה שלי פנימה.
להשלים עם הצורך שלה לגדול, הפחד מלהכיל עוד אדם.
|
ואולי אני סתם פרנואידית, כי אני באמת רוצה שהפעם זה יצליח, לא
כמו כל הפעמים הקודמות... ושנינו יודעים שהיו המון... יותר
מדי.
|
יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לכם, האנשים הכי קרובים אליי.
הבעיה היא שכשהרגשתי בטוחה מספיק בעצמי לבוא ולספר לבן אדם מה
באמת מפריע לי, נתנו לי להרגיש שאני סתם מנפחת דברים, או שלא
היה כבר כוח לשמוע אותי.
|
אני זוכרת פעם, כשהייתי קטנה, שאלתי אותך אם תישארי איתי לנצח.
ואת, בכזאת דאגה אימהית ניסית להבין למה ילדה בת חמש חושבת על
נצח כרגע...
אני זוכרת שהבטחת....
|
אני באמת מצטערת שאנחנו שתיי זרות עכשיו, אני באמת מצטערת שאני
לא חלק מהחיים שלך או בכלל יודעת מה קורה בהם ואני באמת מצטערת
שאת לא פה לשמוח ולבכות איתי ביחד.
כל מה שנשאר זה רק תחושת הפספוס...
|
הפעם זה ,שלום, ולא להתראות, עם חיוך...
|
אני הולכת לישון ומקווה לא להתעורר יותר. לעולם.
|
אני יכולה להישבע שאם היה לי את האומץ כבר הייתי מורידה לך
איזה סטירה.
גיליתי לך עוד חולשה שלי; אתה...
|
אני מסתכלת אחורה, מנסה לשחזר את רוב הדברים שאי פעם עשיתי.
דווקא אתה עולה לי בראש עכשיו?!
אני נזכרת בטיול להודו, אז כשנתקעתי על איזה הר בלי אוכל מים
או בן אנוש כלשהו- כן גם אז הצלת אותי. חיפשת אחריי ימים
ולילות. לא עזבת למרות שידעת שכמעט ואין תקווה. אבל ה
|
פעלת מתוך אמוציונליות והנה הרסת הכל. ודווקא לזה, מכל משחקי
המלחמה שיכולת להתכונן אליהם, דווקא את זה לא צפית...
הלוואי והיה אפשר ללמוד לא לפחד. לא להרגיש. לא לדעת.
|
בין כל ההקרבות הגדולות האלה שאני עושה יש לי גם כמה רגעים
קטנים של אושר.
הטלפון של לפני השינה, כשאתה הרוס מעייפות ומתקשר להגיד לי
בפעם האחרונה ליום זה שאתה אוהב אותי, או הטלפון שאני מקבלת
כשאתה שומע שיר ונזכר בי.
|
חשבת לרגע איך אתה היית מרגיש אם הייתי מוכנה לוותר עלייך
בכזאת קלות???
אתה גם יודע שאני אף פעם לא אגיד לכם את זה. לאף אחד מכם.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
מאה דולר שאני
מצליח לעבור בין
שני אלה !
מתוך הקופסה
השחורה של המטוס
הראשון |
|
