[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קריפטון היבוסי

אל היצירות בבמה האהובות על קריפטון היבוסיאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי קריפטון היבוסיאל היוצרים המעריכים את קריפטון היבוסי
לאחר שסיים את התואר האקדמי בטכניון - התגייס
קריפטון לצבא ההגנה לישראל ושירת 3 שנים כמהנדס צעיר
במחקר ופיתוח של חיל המודיעין ועסק באחד הפרוייקטים
היותר סודיים של המדינה. בשנה השלישית - שבה היה
אמור להתחיל שרות קבע - פרצה המלחמה עם הפלסטינאים,
שבה נקרא גם הוא להלחם.

בתום המלחמה - סיים את 3 השנים הנותרות בצה"ל בדרגת
רב-סרן, והחל לעבוד כעצמאי בשוק ההייטק של ישראל
המתחדש לאחר המלחמה. בין לבין - מצא זמן להנשא
לבחורה ג'ינג'ית עם שיער מתולתל ועיניים כחולות,
אבא לשני ילדים (עד כה).

קריפטון מאמין כי החינוך מבית - הוא זה שישנה את פני
החברה בישראל של היום, ולכן הוא רוצה להיות שר
החינוך - ולהשקיע בחינוך מדעי עם זיקה לציונות, אהבת
העם וכבוד הזולת.

קריפטון בטוח כי יש לנשים בעולם מועדון סודי, שבו
הוא מוכרז כ"אישיות לא רצויה". לדעתו, מטרת הנשים
בעולם היא לשחק ברגשותיו, ולגרום לו לסבול.

קריפטון כותב בד"כ על דמות נערה צעירה, העונה לשם
מיכל, מעדיף לנסוע ברכבת, שונא שקרנים, ובמיוחד
בחורות שלא יודעות להחליט. הוא ספונטני, בעל אוסף
שלטים, כרטיסים ומחקים. כשהוא לא חוטא בכתיבה, הוא
מצלם.

חולם שיום יבוא והוא יתעורר, ומה שהוא כתב פה למעלה
- יהיה נכון.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
היא הסתכלה עלי מבט זדוני עם חיוך ממזרי שכזה ואמרה לי: "בא לי
קצת..."
פקחתי את עניי לרווחה ואמרתי לה: "מה? שוב? הרי רק לפני
שעה..."
"כן, אני יודעת" היא קטעה אותי, "אבל בא לי שוב".

כשאני כותב, אני לא חושב על מה לכתוב. פשוט אני זורם ם זה.
אני אפילו לא מתקן את מה שאני כותב, אלא משאיר את זה בגריסה
הראשונית שלו. הרי מה, אני כמו הסופרים המזוייפים האלה,
שאומרים לך, "הסיפורים שלי זה כמו הילדים שלי"! ועושים להם מלא
שינויים עד שהם מרוצים מ

פעם אחת, בעיר אחת, גרו שני עמים. העיר הייתה מחולקת לשני
חלקים, החלק המזרחי, והחלק המערבי. בעיר הזו, גרו שתי משפחות
שקראו להם משפחת סוף, האחת בצד המזרחי, השניה במערבי.

אז הוא נשאר לבד, הוא והג'וקים. והם היו חיים בשלום, הוא והם.
בהתחלה הוא היה מתעלם מהם, אח"כ הוא כבר היה בועט אותם בעדינות
לכיוון הדלת. בכל יום שעבר, הוא חיכה שהיא תחזור, שהיא תבין את
גודל הטעות.

היא תשים על עצמה מדי חאקי של חיל האוויר. היא תהיה הפקידה
ההכי סקסית בצה"ל.
המפקד שלה בטח ירצה לשים עליה את הידיים שלו, אבל היא תשחק
אותה "הקשה להשגה" ותמשוך אותו כמו מסטיק.

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו
וחשך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.
והשמים? השמים הפכו לתעשיית היי טק אדירה. הארץ הוגדרה כעיירת
פיתוח ונשארה תוהו ובוהו, אך בני האדם נתווספו לחגיגה במרוצת
השנים.

"למה כל האנשים עומדים ברציף השני? אולי נעבור גם אנחנו?"
מיכל צחקה ושאלה בתמיהה, "למה?"
אמרתי לה, "תראי, כל כך הרבה אנשים נוסעים דרומה, ופה ברציף
שלנו אין אף אחד, אז אולי האושר נמצא בדרום?"


"שלום", היא אמרה והושיטה את ידה לעברו בחיוך מבויש. " אני
עפרה, הדיירת החדשה".
"או, שלום!!" קרא לעברה מאיר, חייך ולחץ את ידה בחום, "אני
מאיר, ברוכה הבאה!" הם המשיכו לחייך, אך ידיהם פסקו מלהחזיק
יחד. "אם כן, מה מביאך לפה?" שאל מאיר. "את האמת?" שאלה עפרה

ד"ר שקשוקה, מרצה מכובד מאוד באוניברסיטה של החיים, שיגר
מכתבי הזמנה לד"ר באגט ולד"ר שטיח שיבואו וירצו לסטודנטים
הצעירים על המסלולים באוניברסיטה.
ד"ר שקשוקה וד"ר באגט, למדו יחד בפקולטת המזון, שלהזכרכם,
המזון הוא אחד מהנאות החיים.

כל הילדים והמורות הסתכלו עליו בהערצה כשהוא סיפר לנו איך הוא
רץ קדימה בקרב אחד איפה שהוא באירופה, והנאצים ירו בו - והוא
מת. ממש גיבור.

לפני שבוע היינו בטיול של הכיתה לירושלים. הסתובנו בכל מיני
מקומות בעיר ולקראת הצהריים, נסענו להר הרצל. בהר הרצל, קבורים
הרבה אנשים, אבל המורה שלנו, לקחה אותנו דווקא לקבר של רבין.
עמדנו שם מסביב לאבן הגדולה והמורה סיפרה לנו, שפעם, רבין נרצח

"טוב, אני הולכת", היא אמרה בטון שבור וחלש.
"את תחזרי?" הוא שאל לאחר כמה דקות של דומיה קלה.
מסכן. הוא לא הבין שהיא זורקת אותו. היא כבר לא תחזור. היא
הלכה ולקחה איתה את התמימות שלו.

יום אחד הוא עבר ליד גלידריה אחת, וראה שם מוכרת ג'ינג'ית
מדהימה עם עיניים כחולות. ארז התקרב לחנות, הסתכל על המוכרת,
בחן את החזה שלה (שבאמת היה מרשים) ותוך כדי כך, גילה ששמה הוא
מיכל.

לפני שבוע פרסמתי מודעה בעיתון. 12 מילים, בלי תמונה, למשך
4 שבועות.
מכיוון שאני מכיר את יוסק'ה, עורך המשנה, סידרו לי מחיר סביר.
"דרושה נערה ג'ינג'ית חמודה שמחפשת בחור שמחפש את עצמו כבר
הרבה זמן".

להיות עם בחורה, או סתם להיות במערכת יחסים כל שהיא, זה דומה
מאוד למכונית. לא סתם מכונית, אלא למכונית עם הילוכים אוטמטים.

אתמול הלכתי לחפש עבודה. עברתי בכל מיני חנויות בקניון, אבל
כמעט מכולן יצאתי עם תשובה זהה: "אין צורך, הסגל מלא".
לבסוף, כשהתיאשתי, הלכתי לאכול משהו. באתי לדלפק של אחת
מחנויות המזון המהיר, ואת עמדת שם. יפיפיה, עם שיער שטני מהמם.

אצלנו מחוץ לעיר, לא רחוק מאזור התעשיה, יש חנות גדולה
לשיווק מוצרי מזון. זה החל כחנות קטנה, ששברה מחירים בשוק, וכך
גדלה ונקנתה על ידי רשת חנויות, וכיום היא עומדת כאימפריה בפני
עצמה. יש שם המון מקומות חנייה ושפע גדול של מוצרי מזון וחשמל.

כבר כמה חודשים, אני מסתובב עם המחשבה שאני צריך לקנות מערכת
כמו כולם. ראיתי כבר כמה חברים מסודרים עם ציוד טוב, שגרם לי
להתעניין בנושא. אתמול אזרתי אומץ ונכנסתי לחנות כזו.
"בוקר טוב!" אמר לי איש נחמד עם תווית הנושאת את שמו על
חולצתו. "במה אוכל לעזור לאדוני

הוא התעורר מהניתוח בעייפות. עיינו הכבדות מאינו להיפתח. הוא
ראה מולו דמות מטושטשת, ארוכת שיער ועירומה כביום היוולדה.
עייף הוא היה, והמשיך לישון. כשהתעורר בשנית, קם ממקומו והחל
לנוע לאיטו. הוא שוב פגש באותה אישה יפה, פזורת השיער
והעירומה. לא היו לו מחשבות מ

פתאום, זה נגמר. ככה סתם בלי שום אזהרה או סימן. טוב, בעצם,
אני לא יכול להגד בלי שום סימן, הרי זה היה די ברור, אבל כשזה
נופל עליך, זה תמיד יכאב.

"טוב" היא ענתה, "אז... אני יודעת!" היא קראה, "בוא, אני אשב
מולך ואעשה לך מזווה!"
"מוזה, טיפשה, מוזה" תיקנתי אותה בחיוך. היא לא הגיבה על זה
והמשיכה, "או! מצאתי! תכתוב על זה שאתם הגברים, כל היום חושבים
על סקס ולא יכולים בלי זה!"

שלום לכולם, שמי גלעד. זהו שם החיבה שלי, מאז שעלינו לארץ. שמי
האמיתי הוא גולדן. גולדן אופלדיד. שם מחורבן בשבילי, אבל לך
תתוכח עם שני הורים מבוגרים בעולם מזויף.
הסיפור שלי מתחיל דווקא בסוף. כן, אני יודע, אצלכם בהתחלה, אבל
אתם חיים בעולם מזויף

יש לי הרגשה מחורבנת עכשיו. רע לי, ממש רע לי...
אני עוצם את העניים במטרה לשכוח, אבל אז היא עולה לי בראש.
אוף, כבר בא לי להקיא. שתיתי שוקו מקולקל וזה עכשיו הורג אותי
מבפנים.

לבני האדם יש הרבה דברים שמציקים להם. מזג האויר, מלחמות,
רגשות וכיו"ב. אני, אני סובל הכי הרבה מזה. תאמינו לי או לא,
אבל מאז שנולדתי, כל הצרות שבעולם עברו דרכי.

על הבמה, היו כמה אנשים שדיברו פוליטיקה וכל מיני שטויות של,
מה היה קורה היום, לו הוא, היה בחיים וכו'.
אח"כ הקרינו סרטון קצר של מה שהיה בכיכר לפני כמה שנים. לא כל
כך ראיתי, אבל זה כנראה היה סרט עצוב, כי בסוף , הכוכב הראשי
נרצח או משהו כזה.
שטויות, גם ככה

כשגדלה שלגיה, לא יכלה המלכה לסבול את העובדה, שבתה (החורגת),
גונת לה את אור הזרקורים, ולכן שלחה אותה ליער, בתקוה שלא
תחזור.
שלגיה כבר הכירה את היער. פעמים רבות היא הסתודדה עם שומר החצר
שם בין השיחים...

"אז תקפוץ לסניף מחר על הבוקר, טוב?"
"כן" עניתי, העיקר להיפטר מהפקידה המעצבנת הזו. "אני אגיע"
וניתקתי.
אוף, איזו מעצבנת הפקידה הזו, בסה"כ באתי להפקיד צ'ק והיא
מכרה לי כרטיס אשראי, משהו זהב עם נקודות והטבות וכל מיני
בונסים.

יש אנשים עם לב של אבן. לי יש לב שעשוי מזכוכית. באמת, זכוכית
יפה כזו ושקופה, שרואים דרכה את הדם שזורם בלב. משהו מגניב
לחלוטיין. אבל יש בעיה קטנה עם הדבר הזה.

ניסיתי לחשוב מה היא חושבת ולא הצלחתי, אולי זה מכיוון שהיא
אישה או אולי מכיוון שהיא מתרגשת כמוני.
תוך כדי מחשבות, היא הפנתה את ראשה לעברי, הביטה לי בעיניים,
ו... נישקה אותי.

"באתי היום ללמד אותכן משחק קטן", אמרה היועצת.
הבנות לא הבינו את פשר רצונה של היועצת והיא המשיכה בשלה,
"היום נלמד על משחק הרגשות" הכריזה בחגיגיות. היא תלתה בזריזות
מעל הלוח מעין תרשים זרימה שכזה, שכותרתו צעקה בשחור: "איך
לשחק ברגשותיו של הגבר"

אתמול בערב, הוא לקח אותה במכונית, והם טיילו קצת בעיר, אכלו
פיצה, אח"כ גלידה, הוא קנה לה פרחים, וגם דובי קטן, כי היא
אמרה שהוא חמוד (הדובי, בחלון הראווה).
הוא שתק, וניסה להרגיע את עצמו, אבל הוא לא הצליח, כי הוא ידע
מה יבוא אח"כ והמשיך להיות קצת עצבני. בטי

הגעתי למטה והלכתי לגן השעשועים הקרוב. התיישבתי על נדנדה אחת,
שנשברה. קמתי ורצתי למגלשה, אבל היה שם ילד קטן, בן 4 לערך שלא
נתן לי להתגלש. התחלתי לריב איתו, עד שאמא שלו באה וצעקה עלי,
שלא יפה שבנאדם בן 30 יצעק על ילד קטן.


אי שם ברחבי העולם הסיפרותי הפורה, נמצאת לה עיירה קטנה בשם
צ'לנג' סיטי.
בצ'לנג' סיטי, כולם מקובלים. החל מנכים וכלה בספורטאים. החל
מנשים וכלה בגברים.
צ'לנג' סיטי פתוחה ומוכרת לכל.

בסוף חודש דצמבר, לקחו את כל השכבה שלנו לגדנ"ע בשדה-בוקר.
דבר ראשון שעשו, פיצלו בין הבנים לבנות, אח"כ ערבבו אותנו
ויצרו 5 מחלקות של בנים. קיבלנו מדים וכל השטויות האלה, והמפקד
שלנו, כולה ילד שלמד בטח שנה מעלינו בתיכון, מנסה לתזז אותנו.


לרשימת יצירות השירה החדשות
וכשהיה השר מרדכי אז בן שלושים,
היה הוא כבר אלוף שלושת הפיקודים.
הצבא היה כפוף אז מתחת לרגליו,
ואת שתי ידיו שלח הוא, למחלצות של פקידותיו.

פואמה
אם הבחורה היא העוגה,
אז אני הדובדבן שעל הקצפת.
תמיד היה ביננו מרקם אורירי מתקתק ולא מובן
שיפריד ביננו ויהיה רווי בהמון אחוזי שומן.

אני כועס, לא יודע למה,
לא אכפת לי איך וכמה.
עזבתי את הבית שלך בעצבים,
ואת לא יודעת איך בכיתי מבפנים.

פוסטמודרניזם
אני לא מצליח לישון,
אני פשוט לא נרדם.

אבל את אינך, ואחרת מסרבת לבוא,
אז אני סובל לי במיטה, כמו משה על הר נבו.
הוא ראה את העתיד אך ממנו לא טעם,
אבל בסוף הוא לא סבל, אלא אנחנו, העם!

החיים בחוץ הרבה יותר יפים
דרך זוג עיניים כחולות,
כי על מה שאני מביט - את כבר לא יכולה לראות,

הכרומוזומים שלי,
הם הכי טובים בעולם,
שלא נדבר על תכונות האופי,
שאחת מהם היא יופי.

מחר, נקנה גרביים חדשים,
נלבש אותם ונרגיש נקיים.
מחר, נקנה גרביים חדשים,
לא יהיו בהם חורים, לא יהיו תפרים.

אם רק היית נותנת לי יד,
אם רק היית מישירה אלי מבט,
אולי היינו יכולים אחרת,
אבל את בשלך, לאחרים את עצמך את שומרת.

על כל דבר צריך לשלם,
גם על האספרסו הזה, שהשארת אותו שלם.
גם על דברים ששוברים יש תשלום,
על הלב שלי, שלא השארת ממנו כלום.

אבא טבע ואמא אדמה (שהיו אמנים מטבעם),
החליטו ליצור יצירה, ובכך בראו את האדם.
יש אומרים כי גוף שלישי במעשה התערב,
אך לנו נראה כי רק שמו בדפי ההיסטוריה השתרבב.

את כמו צמח מוגן, מותר להסתכל ואסור לגעת,
זה עושה לי עצוב, כמו תמיד, את יודעת.
ואני, כמו צמח בר פשוט, סתם אחד, מסכן ונחות,
כולם דורכים עלי, וקוטפים את היותר טובים,

את בשבילי אות שניה לפני הסוף באנגלית,
את בשבילי הספרה עשר ברומית.
את בשבילי נעלם בתרגיל לא קשה בכלל,
את בשבילי מנורה בשרטוט של חשמל.

אני שונא את הלילה,
את תחושת הלבד שהוא מביא,
אני שונא את החושך,
שגורם לי להתכווץ במיטתי.

והחלומות הם כמו מלאכים,
משאירים את הטוב בראש.
כח האהבה פועל עלינו,
אבל את מתנגדת,

ובקצה המנהרה, חשבתי שראיתי אור
תחושת החיים - התחילה אלי לחזור
התמתחתי, נפתחתי, חייכתי והושטתי קדימה יד
אבל כמו תמיד האור כבה, וגיליתי את עצמי (שוב) לבד

בגיל 4 צחקנו עליו שהוא מפשיט ומלביש בובות,
בגיל 16 קינאנו בו, שהוא כבר פותח חזיות.

ביום מן הימים, אנו נפרד.
מחשבה קשה, כמעט כמו להתאבד.
לא רוצה אותך לאבד,
וגם לא רוצה להיות עליך כבד.

אומרים שלדשא אין משמעות, ולשיר הזה יש רק ריקנות,
אבל אני אומר שדשא זה לא רק מטאפורה,
דשא זה גם קדימה וגם אחורה.

הכל זורם, ואני שוחה נגדו,
האם תושיטו לי יד,
כשלא אראה את סופו?

הרהור
כ"ג יורדי הסירה,
ל"ה לוחמים שנפלו,
ע"ג חיילים שהתרסקו,
י"ג חללי השייטת,

איך אפשר להאמין לבחורה,
שאומרת: אני אוהבת אותך,
ואחרי כמה זמן, זרקה אותך למים,
מוודאת הריגה, מסתכלת בחסד לשמים,

יש לי סיכוי עם מיכלי,
ככה לפחות נראה לי.
אתמול בלילה היא אמרה לי,
יכול להיות שיהיה אוראלי,
לא מבטיחה , נראה אם אמא מרשה לי.

יש תהום ביננו, והגשר מעליה שבור.
ניסו לתקן אותו, כבר שנים שהוא לא גמור.
"אין תקציב" אומרים לך כולם,
אבל אתה יודע שהוא נמצא, מתחבא אי שם.

אני מסומן עם איקס גדול עלי, שמכביד
ומסתיר לי את הדרך, ומרחיק ממני את הזולת,
אין לי מה לעשות, אני חי בערך מוחלט.

שער הברזל נפרץ והחיילים מאגפים מאחור,
מגיעים אל ההר, ועוברים את נקודת האל-חזור.

אני לא מסוגל להוסיף ולשאת,
אני פשוט רוצה לצאת, רוצה לתת.

כשאמות, אל תספידו אותי.
אתם רק תיסרו את נשמתי.
אל תגידו שהייתי ילד טוב ותלמיד נהדר,
זה לא נכון, וטוב שזה נגמר.

אמרתי לכולם שיש בחוץ בעיה,
תראה, הם אמרו לי, והצביעו עלי בחזרה.

לא אידיאולוגיה - היא זאת שדוחפת אותי,
לא אהבה - היא זאת שמושכת אותי,
לא מגלומניה - היא זאת ששולחת אותי,
אלא השפיות - היא זאת שמראה לי את דרכי.

חלומות רבים לי יש
ואת תמיד בכולם,
פה ושם ובכל העולם.
יפה שלי, רק
תגידי לי כן

מאז שעזבת אותי, הכל נראה שונה.
את קוראת לי אני לא עונה.
סתם כך ביום קייצי אחד,
עזבת אותי לעד.

הייתה פעם בחורה שהדליקה בעיניי אהבה.
אהבה גדולה ממש כמו אש אבל היום, בה אני מתבייש.
כשהיא הלכה, הדמעות כיבו את הלהבה.
נותרתי לבדי מנסה לעכל את מה שקרה,
אך אינני מבין מה עשיתי רע.

אתמול בערב פגשתי פיה, יפה לבנה טהורה וצחורה.
דיברנו המון ונכנסו למיטה,
שם אני - התנהגתי כמו מלאך,
עדין מתחשב רגשני אך תותח,

שאלוהים ירחם על כולנו, לא רק על ילדי הגן,
שהחדשות ברדיו, לא יהיו בעלות עניין.
מי יתן - ובמקום חיים יבין ישדרו סרט מעניין,
ושהכנרת - שוב תציף במים את נהר הירדן.

יותר גדול מהאינתיפדה,
גדול יותר מוורסאי הנפול,
אפילו מהמחסור במים, האסון הזה כפול.

בהתחלה היה בינינו קליק,
היא אמרה שאני נורא מדליק.
היא עמדה בפינה קצת מקופלת,
אז רקדנו קצת טוויסט עד שהיא הייתה מעורפלת.

סופסוף, לאחר שנים של חיפוש,
ובינהם קצת יאוש,
אתה מוצא בחורה, שנשמעת נחמדה,
מדבר איתה על הא ועל דא

מי שאוהב חזק, מתאכזב חזק.
מי שמתאכזב חזק, נופל חזק.
מי שנופל חזק, כואב לו חזק.
מי שכואב לו חזק, בוכה חזק.

איך זה יתכן, שככה באמצע נגמרות לי
המילים,

עוד 10 סנטימטר לגובה, והייתי היום דוגמן.
עוד 10 סנטימטר לאורך, והייתי היום זיין.
עוד 10 סנטימטר להקיף, והייתי היום יותר משמנמן.
עוד 10 סנטימטר אצלך, והיינו היום על ענן.

על הכביש המוביל לבית הקברות,
יש מגרש חניה והרבה הרבה פרות.
פרות חומות, אדומות, לבנות ושחורות,
הולכות על הכביש שמוביל לבית הקברות.

עננים כיסו את המטרופולין,
ועכשיו הכל כלכך אפור.
האנשים מכוסים במעילים ומטריות,
והמכוניות במטרופולין נוסעות ונוסעות.

אכזבה
תסתכלו על עצמכם, ותבינו למה אני לא מעניין,
הקודם שהופיע פה, על הבמה הוא אונן,
שם על הספה, יש זוג שמתחרמן,
זה שאחרי, על הקטע שלו מתכונן,

בכל עשרים ואחת לחודש אני מצטמרר,
מתנתק מהכל ומעדיף להשתכר.
שוכח אותה, מקיא כמו נמר,
נרדם ולא מתעורר

את המלפפון את קונה ירוק וגדול
את העגבניה את קונה קצת לפני שהיא מפסיקה לגדול
את החציל את קונה כשהוא מבריק וקל
את הבצל את קונה רק לפי משקל.

כל הבחורות (כמעט) אותו הדבר,
מעט שכל, והרבה גוש בשר.
אין להן רגש, בטח שלא מחשבות,
לא פלא שכל הזמן אני מסתכל על אחרות.

אני רוצה לברוח, להתנתק מהכל,
נורא קשה, לצבוע קיר גדול עם מכחול,
לנסות להסתיר את הכתמים, וכל משקעי העבר,
לסתום סדקים ולצייר את המחר.

אני לא בובה ואין לי חוטים,
אבל לא תדעי מה הרגשתי כלפיך מבפנים.
איך אהבתי אותך ואז זה נגמר,
אבל זה לא יעזור לך, אני אוהב אותך גם מחר.

הגדה שבצד, ירוקה ויפה, מלאה עצים,
אבל הנהר לא עוצר להביט ולהנות מהנוף,
הנהר חייב לזרום ולהמשיך עד הים - עד הסוף,

"אני חבצלת השרון שושנת העמקים"
כך נכתב בשיר השירים,
"כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות,
כתפוח בעמי היער כן דודי בין הבנים
בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי"

לא מגיע לך שתבכי
ואולי בעצם כן.
בכל פעם שאת בוכה, אני משתפן.

הייתי רוצה להיות משובץ בסודוקו שלך,
אבל אני לא מסתדר בקוביה, במאוזן או במאונך.
אני תמיד מתנגש לך בין כל הספרות,
דווקא שהכל נראה לך טוב, אני עושה לך צרות.

אני לא מאמין יותר, אני אותך כבר לא אוהב,
תופס את הלב ואותו בחזרה מסובב,
אל תסתכלי עלי - זה לא מראה מלבב.

תינוק שנולד עם כפית של זהב בפה,
לא יצא ממנו הרבה.
תינוק שנולד ללא חיתול לאחוריו,
מי יודע מה ישאיר אחריו.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
ופתאום אתה קם בבוקר, ומגלה בין היתר, שהיא זייפה לך בכל הזמן
הזה.

יוצאים פעם אחת או יותר, היא מחייכת ומאושרת, מספרת כבר לכל
החברות שלה שהיא השיגה משהו מדהים.
אני בשלי - מנסה לשמור על איפוק, ומחכה לרגע הזה שכבר יבוא.

תמיד אומרים, שכל סוף, הוא גם התחלה חדשה. אבל אף אחד לא מבטיח
שזו התחלה טובה. אתמול בלילה, דיברתי עם מיכל, הבחורה שפגשתי
בתחנת הרכבת, אמרתי לה שאני רעב, אז היא הציעה לי לאכול פרוסת
לחם עם גבינה.

החיים זה דבר מאוד משומש. כל דבר שאני רוצה להגיד או לכתוב,
מישהו עשה את זה כבר לפני. נורא קשה להיות מקורי בעולם בן 5000
שנה...
אז איך מוצאים את הדרך אל האושר? קודם נברר אם יש בכלל אושר...

ולחשוב שאני הייתי צריך להיות ביוון עכשיו, לאכול דגים, לברוח
מכאן. לשבת עם הבעל בית של הטברנה, איזה פאפא-כרסטוס אחד,שיספר
לי על ילדותו במזח, והבן שלו ינגן על בוזוקי שירים עצובים על
בחורות.

היום כבר יש חוק נגד סלקציה. מועדונים ובתי ספר אמורים לקבל
אותך בלי בעיה בכלל, בלי קשר לדת, מין גזע, לאום וסוג החברה
שלך.
אבל אנחנו? אנחנו עושים סלקציה כל הזמן. כל הזמן!
קחו לדוגמא, נסיעה ברכבת.

אני לא מצליח להוציא אותה מהראש שלי. בכל מקום שאלך, כל מה
שאעשה, היא תמיד תהיה שם. זה מעצבן כבר. לא, זה מעבר לזה, זה
כבר משגע אותי! די! אני לא יכול יותר!
תמיד ידעתי, שיום אחד זה יבוא. תמיד התכוננתי לרע ביותר. תמיד
תמיד ותמיד, ועכשיו?


לרשימת יצירות המחזה החדשות
ארצישראל
תאמין לי שוודי, אתה יודע מה הכי טוב בלמות? שלא שומעים מה
שאומרים עליך אחרי שאתה מת. כולם משקרים. תאמין לי, כולם
משקרים."

דרמה
ארז (משפיל מבט חזרה, ואומר ליעל): "תגידי, לא הייתי מספיק
ברור בטלפון כשדיברנו? לא יהיה כלום בינינו!"
יעל(ממשיכה לחייך): "אז למה אנחנו פה עכשיו"?
ארז (שותק לרגע, אוזר את שאריות האומץ שנשארו אצלו): "כי את
התעקשת... אני לא רציתי לבוא..."

ארצישראל
קול בוקע מהחדר:"היכנסו פנימה".
נתנאל ואלעד נכנסים פנימה, מצדיעים לעבר בועז מפקד החטמ"ר
שיושב מאחורי שולחן.
בועז (מצדיע בחזרה): "חופשי".

ארצישראל
נתנאל: "אז איך הגעת לפה? רק מסוממים מתקבלים לפה?" (צוחק)
אלעד(צוחק קלות): "לא, לא ממש... אבא שלי הכיר את המנכ"ל
בזמנו, וככה, דחפו אותי פנימה... לפחות אני מרוויח מספיק כדי
להחזיק לעצמי דירה קטנה וכלב. לברדור לבן, קוראים לו 'שוודי'
והמסכן עבר תאונה, יש לו

ארצישראל
ממכשיר הקשר נשמע שוב הקול: "זאבים כאן אלעזר, מה מצבכם,
עבור"
אלעד (למכשיר הקשר): "אלעזר כאן זאבים, מצאנו ארנבת שחוטה
בגזרה ג-4, עבור"


לרשימת יצירות הפלסטיקה החדשות
אל היצירה

אל היצירה
ללא מילים


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צבע
אל היצירה
בטיול השנתי החבר'ה עייפים

צבע
אל היצירה
תמונה שצלמתי לאחר שחצינו את גבול ירדן-ישראל בספינה.

צבע
אל היצירה


לרשימת יצירות המוסיקה החדשות
דאנס





זה היה חצי
זיון






חצי בנאדם מספר
על ההורים


תרומה לבמה





יוצר מס' 824. בבמה מאז 17/10/00 3:26

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לקריפטון היבוסי
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה