|
 עכשיו, לאט, זה שוקע עמוק.
תיק קרוע ומלוכלך ממחשבות, נושא אותה.
כי פעם היתה קטנה ורחוקה,
כיום, לווין גדול וקורן
חשפה עצמה מעבר לחומות השנים
וזה התחיל. |
אוזן אצבע ואישון
כילינו אותה הבלתי נדלית עד תומה
החרבנו אותו הבלתי ניתן להשמדה
אותו רק אותה האהבה
|
מכבד את האויב שעומד
מכבד את העופרת והאש
מעולם לא רציתי להתמודד
להביט ולראות היכן אני עומד
|
בהיסוס נרתעתי לאחור
אל מול לפיד עתיר בינה
עלייתו של מגדל סימנה לי התחלה
|
בהתרפקות במשגב
בהתכנסות במפתן
במהלך משולב לאחד
כך אפתח שלם
|
מוכה בשמש, מוכה ירח
אנחנו מעיפים פה דברים
זה יעוף מהר, זה יעוף חזק, זה יעוף טוב
ככה הם כולם אומרים!
|
מוטלת חסרת הכרה בתוך סערת נפשה
מטוטלת מדממת מסתחררת במעקף השלווה.
|
נשנק מאבק זיכרונות כבר תשעה ירחים
דייסת אוויר, רסיסי עימותים
נקרע באנקולי דרישות זמני, על פני כל העיר
ומתפורר אל האוויר
|
דמיין לך עולם שכולו מורכב מעצבים, לחפש לדשדש ולמצוא אנשים,
לסבול מחוסר חברה זה זמן נכון לרקום חלומות, ואחר, ללגום קפה
בצד השני
|
הפייה,
כמו ילדה,
מוסכת צמותיה בסיד ומלט
|
דמדום שאמור לבוא לא יגיע
לו רק עולמי היה בכף היד
אני לא ממהר שכן בטח אאחר
אבוי! היא נעלמה!
|
אאחוז בידי את רקותיי ושערי
אלו השניות שבחרתי בעצמי
הצלקות על עורי לא יפסיקו לכאוב
וכדי שתדעי, עוד קצת ואפסיק כבר לרעוד
|
|
|
אני לא יודע למה
אישרתי את
הסלוגן שלי על
חסרונותיו של
הנייר הטרמי.
באמת שהפסקתי
להיות שנון.
אולי מישהו אחר
כתב את זה
בשמי?
זה שמאשר את
הסלוגנים מתחיל
לפקפק בקיומו |
|
