|
ביער אחד בקצה הפלך, גרה לה דוכיפת. והדוכיפת הייתה יפת זנב
ויפת כנפיים וכתר של זהב לה לראשה. כל בוקר הייתה מקפידה
להבריש את נוצותיה. הייתה מושחת אותן בשמן, כדי לשמר את צבעיהם
היפים. ושלל צבעים היו בנוצותיה. כחול וירוק וטורקיז וחומים
וצהובים מגוונים שונים
|
המשיכו בדרכם דרומה...
הרכב גמא את המרחקים במהירות.. היא נעצה את עיניה בשימשה
הקדמית, כאילו חייה תלויים לה מנגד.. הוא העיף בה מידי פעם מבט
מהצד, ולא הפר את שתיקתה.
|
כאבן בשדה את לך רובצת.. קשורה לאדמה ללא יכולת הינתק..
אותך אפשר שם להותיר, בגשם וברוח, אותך אפשר שם להשאיר בדד אין
קץ.
ולא חשוב כמה רבות הפעמים ישבו עליך, ולא חשוב כמה החליקו על
פניך..
|
אני רוצה אותך איתי
כי בלעדייך
אני
אינני..
כי לעצמי אני רק צל
ולהיות איתך
זה כל כולי.
|
אי מאן עלו ובאו מתהומות
מבלי בקש רשות...
|
גם מים רבים רבים לא יכסו את האהבה...
|
אתה לי האור, אתה לי הצל,
אתה לי האש, אתה לי הקרח.
אליך צומחת אני מהאופל,
אליך קוראת אנכי מתוכי.
רוצה להיות בידיך, כחומר ביד היוצר,
רוצה לקרוב אל תוך תוכך ולנום שם.
רוצה ביחד, לחוד, ואיתך לתמיד.
להיות כל ימי, לילותיי, זמני עלי חלד.
|
אתך רציתי בכל נימי נפשי
לעבור בעין הסערה ובמנוחה,
לנוע בין סיפי תבל
כעלם בעלמה, כעלמה בעלם..
|
איננה פוחדת, איננה חוששת,
אינה מביטה לעברה של הפחת
רגלה לא תמעד
ידה לא תרעד..
... הולכת וחשה שכך זה נכון..
|
הרם את העוגן, קברניט
ושוט אל הים הסוער והקר..
אי שם מצפה לך דג, קברניטי,
מחכה לך דג גדול ואכזר.
|
זה כאילו לדרוש מהלב לא להרגיש,
זה כאילו לדרוש מהריאות, שלא לנשום.
ככה כנראה חשים מתחת פני המים,
ככה מרגישים את המחנק במעמקים.
|
כזו שלה פרושות כנפיים לכל רוחבן,
כמו מוטת הנשר האמריקאי הגדול...
|
הולכת אני לעקוד את עצמי לרגליך..
הולכת לשם בדעה צלולה.
|
שיר קטן
ללא יומרות
יוצא ובא
רוצה לחיות.
|
שלום לך, הו אדוני המלך..
שלום לך מלכתי..
אתה את גוויתי השלכת,
אתה נתת לכלבים ללוק דמי.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
"ארבעים לעשר".
בוליביה מחייה
את השפה העברית. |
|
