|
"הראש שלי מתפוצץ, לנסוע בצד ימין, לעצור באור אדום,
זכות קדימה להולכי רגל, רק לא עוד שוטרים,בית חולים,
במסדרון דופק את הראש בקיר, לא מתים מזה, הם לא
הציעו לקחת אותה להסתכלות, היא לא משוגעת, אחרי
יומים אני לוקח אותה הבייתה. היא מתעקשת לשבת בפינת
הספה, איפה שמצאתי אותה. יושבת מכווצת, קטנה קטנה,
פצפונת, ילדה קטנה, איך היא מצליחה להתכווץ לכזה גוש
קטן. מידי פעם אני שואל אותה את רוצה לאכול או
לשתות? היא לא רוצה כלום. יומים אני מנסה לשדל אותה
שתדבר, אבל היא לא מצליחה. יש הרבה ייאוש בעיינים
שלה. היא לא מתעניינת, לא שואלת, אני מסדר את כל מה
שצריך, הולך חוזר, היא בפינה רק נושמת לא יותר.כמה
מעט אני יכול לעשות למענה עכשיו. תסתכלי לי בעיינים,
אני מתחנן, אומר לה בשקט, אין ברירה את חייבת
להסביר. היא ממוללת בין אצבעותיה את הקצה של שמיכת
הצמר המשובצת. שקט. אני מכיר היטב את השתיקות שלה."
כביסה.
הכוכב שלי ירד לביקור היום,
הוא אמר שאלוהים הניח אותו יחסית די קרוב,
הוא הבטיח שיום אחד הוא ייקח אותי שם לסיבוב
הוא אמר שלפעמים קצת קר שם, אבל מתרגלים
הוא אמר שכוכבים לא חולמים, וזה די חבל...
|
ויקח חברה שלם, יחתוך לחצי ויעלם...
|
וזה לא קשה להבין
כשאתה רואה אמבולנס
אין הרבה מה לנחש
|
הכל שבור לאלפי חתיכות
וכל חתיכה היא כוכב של מישהו אחר
ולכל כוכב יש שם.
ואולי עכשיו הוא כבר לא שלי...
אלא של ילדה אחרת
|
נצח שבשירי צועק לעזרתך!
גלי לו מי את ותני מהשראתך.
הצילי את שורותיי האפורות,
הכניסי חוכמה אל מילים אבודות.
הושיטי לו יד,
ותעניקי לי מנגינה.
עשי זאת למען שירתי הריקה.
|
מילים לא יסבירו געגוע ולא כאב,
מבט לא יחשוף סודות
ורצון לעולם לא יהיה מספיק.
|
אז אם יצא לכם לראות מלאך צולע,
תנו לו יד
מסרו לו שכתבתי אליו שוב
ועוד לא הפסקתי לבכות
ואם יש לו זמן שיקפוץ לקפה.
|
קח ממני את כאב הנצח ושים אותו בתוך קופסא
תנעל אותה חזק בבקשה
שלא יברח, שלא יחזור שוב.
חפור בור גדול וקבור אותו שם
שתול עליו עץ עם פרחים אדומים שאף אחד לא ידע
מה מסתתר שם בפנים.
|
רומיאו ויוליה תמיד בסוף מתים,
צריך לספר את זה לילדים
שבדברים אסורים לא מתאהבים.
האסורים תמיד בסוף,
|
ביום בו יגיעו אליך,
בים תשרור דממה נצחית.
והכל יכיר את שלוות נפשי.
|
למדתי שכל כאב מגיע סופו במוקדם או מאוחר,
אך געגוע נשאר לנצח.
|
ענני זיכרונות מרחפים כעת באוויר,
עשויים מטיפות קטנות של געגוע.
טעם הנוסטלגיה, חודר עמוק למחשבותיי,
חשק לקחת עיפרון ולכתוב.
|
ואם אי פעם מישהו יאהב אותי ויהיו ילדים
אני יביא אותם
ואני יגיד להם
כאן נקבר
פיטר פן.
|
הבעיה שלי, בלכתוב מכתב כמובן, היא שבדרך כלל
כאשר צץ בי הרצון לכתוב מכתב, לאדם שלא החלפתי איתו מילה זמן
מה,
לא יוצא לי מטעמי עצלנות או שכחה,
ושאני כן כבר כותבת מכתב אני שוכחת לשלוח, או שאני מתחרטת ברגע
האחרון.
|
הכי קשה זה לראות את מודעת האבל
זה באמת - רק גיבורים מסוגלים לעשות
אני לא גיבורה
|
העצב עושה דרכו אל הלב דרך הוריד
בזמן שהשמחה חוצה דרכה דרך המחשבה
שניהם מגיעים באותו זמן
ואז מה?
הפגישה בניהם הולידה את הדמיון
ודמיון תמיד באיזה שהוא שלב- נתקל במציאות...
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
