|
כוכבית אדומה. נולדה ב1990 לעולם אחר, לעולם שלה.
מגדלת כנפיים בתקווה לפרוש אותן יום אחד ולעוף, לחפש
מקום בו תוכל להקים את חייה, כמו שהיא באמת רוצה.
בלי מכשולים, בלי הגבלות. רק היא ואינסוף אפשרויות
לפרוח.
מה היא באמת רוצה? גם היא עדיין לא יודעת.
היא מתהלכת בחדר שקועה במחשבות עמוקות על החיים שלה ורק תיקתוק
השעון נשמע בראשה, מכביד עליה ומלחיץ אותה יותר ויותר עם
תיקתוקו.
|
ואז אתה שובר את השתיקה
כאילו אתה יודע עד כמה היא מעיקה
כאילו אתה יודע על הסערה המתחוללת בתוכי
כשאתה שותק וכשאתה לא לידי
|
כי את הלכת ואני נשארתי
המנהרה נגמרה,
בשבילי
|
ועכשיו הן כולן מלאות בסליחות.
|
האם קיים או דמיוני?
האם חולם או מציאותי?
|
ולכולם צץ פתאום חיוך קטן.
אפילו אם לא כל כך טוב,
אפילו אם ממש רע.
|
הסכין הופכת ללהב.
הלהב יהפוך לגרזן.
|
כאילו שבאמת עלתה בראשך המחשבה,
שאני, הילדה, תגיד לך כן.
|
מה הטעם בשפתיים
אם לא ניתן לנשק?
מה הטעם בשיניים
אם לא ניתן לחייך?
|
לא מושלם.
אפילו לא מתקרב.
אבל נסיך ולא מהאגדות,
אלא דווקא מאזור הלב.
|
אתה לא אוהב כי מותר
אתה לא שונא כי אסור
כנפי מלאך, כנפי ציפור
כנפי הדרור
|
זה היה יום שבת חורפי אבל השמש יצאה החוצה וליטפה את הכל במגע
עדין של חום, בלאקי פשוט השתגע בבית אז יצאנו איתו לטייל בפארק
בשכונה ליד. ישבנו אחד בתוך השני על הדשא הלח בזמן שדניאל זרק
לבלאקי את הכדור, בין לבין מגניב לי נשיקה, חיבוק או ליטוף.
|
|
|
כשחיפשתי חברת
בילוש לרגל אחרי
אשתי הבוגדת
אמרו לי
בטלפון:
"טשרניחובסקי שש
שעה חמש תבוא
לבד" |
|
