[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 KOBYDEATH

אל היוצרים המוערכים על ידי קובי לביוד

לרשימת יצירות השירה החדשות
אהבה
חגית
את האור שעוד נותר
פה בחיי
האחות האהובה שלי
זו שתסיר שלכת
אימה שמהלכת
בורידי,

גורל
ובאת אליי לחדר
כשהתעסקתי בהכנה
אחרונה,
בניסיון לקבל החלטה
שבין יריה ברקה
לבין עוד כמה דקות המתנה,
ולבסוף את הגעת אליי ערומה
וביקשת שנעשה אהבה
רגע לפני שאת מתה,
ועל מה?

אהבה
אז זהו הסקס של הנפש
התנוחה היא החיוך שלך
נפשי מגיעה לסיפוק מרבי
נפשי גומרת מכך,
כשאת מאושרת

ייסורים
ועכשיו זיהיתי -
דם על רגליי
גם בגינתך יש קוצים,
דם על ידיי - מהרסיסים של חלונך.

תחושתי
מחפש ללפות בדבר מה
לפחות שיהא זה רומנטי
שיהא טראגי, שאחקק
גם אם בלב מסולע

גורל
במשקל שהשלתי
מתחבאים כל חושי,
כל מה שנותר הוא
רצון הסתברותי, קלוש

ייסורים
שמא לא תדרוך רגלך באולמי שמחות
שלא תשאל מדוע וכך תיקח פחות
אהיה פה לחבקך
אנוכי האנוכי - יצר אבהות

הרהור
היא תתרגש משירי, כמו
שאני זוכר את עצמי זוכר
בן כמה אני כל יום הולדת,
מחשב עוד כמה נותר לי מתוך

גורל
אן, מחביאה
שירים מביכים במגירה,
לא שפתה
מביכה בעינייה

גורל
מנגינה מלנכולית
סוחטת ממך צחקוקים מוזרים
את יודעת שאהבה עצובה
לא רק בחיים
גם בתווים,
וכך את אוהבת אותה.

יחסים
בלילות אשירה אל הלא נודע
גם הוא גלוי ממך, מתמרנת את זמני
אל דרך שעושקת את סליקי הפיכחון

ביקורת
בציורייך, שטפו הדמעות
פנים של ילד חשבון,
אך את לא ציירת גרועה
הנפש באמת מכוערת

גורל
הסמטאות
פרמו מגננות
והדם לא מילא את הגוף
בהבינו פשר יום מאושר.

וידוי
נפיק לקחים - נקשיב למוחים
כל הסמוכים יהפכו למורים שבאים
והולכים ואנו ניותר עם חיינו בוכים
לבושים בנוחים שזימה מבריחים

גורל
מוקעת למגבלות גוף
תדעי את הגבול הכואב
התיחום הצורב בבשר
להיות רק אהבה

ביקורת
"רגע האמת"
יגיע בעוד שנייה או שתיים
אך בינתיים - עוד רע לנו טיפה,
עוד שנייה או שתיים נלך בעצלתיים
ונגלה ש"רגע האמת"
היה רק צל של מחשבה,
מוח תחת מצור שטיפה.

מחאה
איש לבדו איש לעצמו
ותוטל בספק שמחתו בליל חופתו
ויקבע האדם מועד לאושרו
ויגלה שקריהם של מייסדי יעדו

וידוי
חיוך נסוך על פני
כעת כשהשלמתי עם מוטיבים
חוזרים ביקום,
לא יתגלעו מחלוקות נוספות
נפשי פרצה את גבולות השיקום

אמונה
יש הנותנים לעצמם את הזכות
יש הגורעים מכוחם אל התלות
לבסוף נותרנו עם אותה המהות
האדם הוא יחליט לחיות או למות

קצרצר
צדקו המילים
שבכו על צדק
צדקה הברה אמיצה
שלחצה על ההדק

גורל
ובקן הגיון בו עסקת
בכביסות, בישולים,
רקמת על סינר עילות חדשות
לוויכוחים,
אני תליתי את לבי כמוצר
להתאהבות פוטנציאלית חדשה.

תחושתי
דגים בולעים בועות תקווה
להזרימה ללב דייג עייף
ורשתות מחוררות לבב
כולאות יאוש סמיך שנתלה דקיק על החוטים

מחאה
אך
על מה הכאב
לא ברור
משתקף בכאילו

ייסורים
הנפש והגוף
ביחסים של סדו
והתעללות,
האינטימיות פרחה
המוות סיים את התלות.

מחאה
לפחות טרגדיות
רותמות לעגלתן יצירתיות,
אני מכה בשלי גם שעה שהיא נוסעת,
כשהיא מדממת היא בשיאה.

מחאה
גווני הצבעים בגרמי השמיים
לא בכיוון לאפיין את דור החלום
ויש עוד מקום המוטה משוליים
הוא כבר מזמן חרץ גיהינום

גורל
השתיל הזה עוד "חם"
אני פוחד שיתקרר,
בשתיל הזה זורם לו דם
ודופק
אני פוחד שיעצר.

זכרונות
נחבאת אל הכלים
וכלי הזמן אינם בהימצא
לתקן שעות שהיית מוחקת

אהבה
המלח לא רק נח על פני מימיו
ודמעותיי
חבויות כקונכיות
שאין מבחין בהן

וידוי
בתמונה כוללת
בקשרי עם אלוהים
בחנתי טוב מול רע
וכשהרע נראה גובר
הותרתי זיכרון מתוק בצד
ולא אביט שוב חזרה.

הרהור
אין שופר זועק עבורנו, איזבל
ומנהגים כדרכם מזדקנים מהלב
ואין אושר ועושר, לא מעיין נעורים
במקום שיצרו לנו אגדה להרגיש

וידוי
זה נורא, כבר ידעתי באותם הימים
כי נפשי השמורה פצתה פיה
אמרה את כל שנטמן עמוק
בלשון הרבים

גורל
הזנתי את הים הביישן מכתבים
לשקיעה הסמוקה שהסעירה
והגלים דיממו מחזוריות של
אושר נזיל.

וידוי
לא הבעת שום צער
כששידלת אותי להונאות ותככים,
אני הייתי אז נער
ובשבילך גם כלי לסיפוק הצרכים.

אהבה
כמהתי לבוא בגניך
להשאיל הכרה למתים בפרחיך
להתפרש כשובל נעורים
בין עצי זקונך.

בדידות
ויכולתי לדעת
לגעת
כמעט ולראות
כשחשתי בדידות

גיהנום
ולבך-עיקש בצימאונו
מפשפש במרחקים-
לאחוז קצוות ולצמצם

מחאה
לא אזדקק לראות או לחוות
בכדי לדעת את כל שקלוקל,
הפתי הולך לעבר השאול
העיוור כלל לא שואל.

וידוי
שנמעכתי תחת שקיעות
והשמשתי השמש כפטיפון
למוסיקת בדידות הבקרים

מחאה
אנחנו דור שודדים רדודים
ירודים, מתגפפים ומתעייפים מהר,
אוהבים חולפים מחליפים ושורפים
אם לא נהנה מה עוד יישאר

כעס
באצבע מצוצה יבוא תירוץ להפצצה
אמתלה למחיצה לרדיפה ולריצה
ואין כל יקיצה ואין אף נפש מרוצה
גם אם ברשותה כל שלו היא נחוצה

געגוע
אני חותך בשרי עם מים רותחים
וכמה שניסיתי
לא הצלחתי לצעוק חזק כמו ביום
שאיבדתי אותך.

געגוע
צחוקך מהדהד
שירתך חודרת
אך בתקליטי מנגנים
רק בדידות
חבל
שלא התפרסמת.

גיהנום
אין כמו למות בחיק המשפחה
אחרי השמדה עצמית של גוף
עם החברים בחיק הטבע,
יצר בבוני, גשמי,

וידוי
צחוק התקופות החולפות
מנער- רכבת תחתית בה נטשתי
שונתה בלי היכר ופנים דהויים
מזמרים כזבים בקולות

קצרצר
מתוכי, מאמין ונותר כרוצה להאמין
בלבד, היה לנו עד, שעוד רגע
תם.

עצב
אצבעותייך נדבקו
ולא מאהבה, קיפאון
של לוחמה וחסרה רק
החלטה מי תציל אותנו

גורל
בואי נדמיין שמעולם לא הכרנו
בואי נאכיל את תת המודע,
מה שמצוי לא יהיה שוב רצוי
והרצוי הוא הלא נודע.

גורל
כעת בדידות גוערת בך
נוהרת בך
לופפת איברייך
קורעת את לבך ממקומו

גורל
ואם לא יעבור זמן
מספיק רב, ואני כבר אהיה
תולעת בקבר, מוצג ארכיוני
מודל שהוכח כשגוי ונרקב

ייסורים
מוטל, בצל הספק
כעלה שאיבדו מצבעו
כאבדן שנתקל בסירוב
להשמיע קולו

ג'ננה
ואנחנו תמיד רק בערך
עצמנו
כי אין עצמנו אחד
כמו שאין בדיוק חצי שני

בדידות
מתעקש בפניו
שנעמיד פני שמחים
בפני האורחים

אלו שלעולם לא יגיעו.

חרטה
בנעילת הדלת יפרעו בי
רסיסי הסימנים ואכירך-
ואוהבך מכפי אי פעם
ובלילות הפעם יחבקני-עד תום פעימותי.

את נעלמת לשנת צהריים
בחורשות
וטוענת שעצים מסוגלים לדבר,
וכדאי שאלמד מהם את תרבות השיחה.

הרהור
אל תביאני למחוזות קצה
גבולות התודעה, אל אי ברירה בהודאה
מורא נורא ואין קורה
להתכנס תחתיה.

יחסים
את מפחיתה ענישה, מניחת את תווית
הימים הספורים על ימינו
אך יום רודף יום רודף יום
והשנים זקנות מלרוץ.

תחושתי
השמים מספרים תחושות
בציורים,
שירתם האלוהית
שאבה אותי לתוך
געגועים
געגועים.

עצב
שטה
עד שנקלעה לסופת עצבות עמוקה,
היא טבעה כשהגיעה ללב.

מחאה
מי הטוען שרזים נרגזים
מי עוד מגזים במילה כמו הוזים
מי מעגן רגשותיו בחוזים
חופן את חייו בשיירת פוחזים

וידוי
אם אני הבובה
את המתג
אם אני המתג
אז את הדמעה
אם אני הדמעה
אז את לא דבר
מלבד זיכרון.

ארספואטיקה
לקול תרועות הקשתות
חבוי בשיחי עננים
מבויש אך גאה - בחציו.
לאמיתו-של-דבר - לעולם לא מלא,

כעס
האהבה פורחת
אבל השקדייה נובלת
ולמרות שקמלה מקרניים חודרות
היא לפחות לא עיוורת

כאב
היינו עצמנו לכאב מפלח גבישי אור
שנשבענו לשמור, אך האור, אהובה
חמקמק ושוכח, דל אמונים ותמים רק בוטח
שיאיר לבד אחד וישכון.

גורל
סדקים יתאחו ועיניים קטנות
ידמעו מנחילים
נחלים שימיסו אנדרטת בדידות
שהקים בגאון אז הלב

ביקורת
אז מהי בעצם אותה הרגשה?
נשיקה רטובה, אגדה יבשה
חינוך קלוקל, מדיניות הכפשה
עבור מי שרואה אתכם
כפי שאתם

הגות
ממרום שנותיי, שיש בי המקום לבלוע
עוד מהבליי, על מרדפים אחר נשים ועונג,
עונג ונשים הולכים יחדיו בראש
עד שנפגשים, אולי אין עונג בנשים

קצרצר
את יודעת שבקשתי
לפעמים להיות תמיד

בדידות
עורבי הפרידה
חזרו לנקר בזרעי אהבה ששתלתי
ואנו שבנו לאדמה יבשה




הסלוגן הזה שם
את הדף האחורי
בקדמת הבמה!


תרומה לבמה





יוצר מס' 75383. בבמה מאז 18/3/07 13:01

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לקובי לביוד
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה