|
לא בחרתי בכתיבה,
הכתיבה בחרה בי.
אשמח לשמוע הערות הארות ותגובות
שלכם
משחתיך עליי למלכה.
פיארתי ורוממתי.
רוב הוד והדר.
אך את -
לרועץ לי היית.
|
חבל על מי שמת.
ומי שחי את יסורי המת
מה עליו?
|
שיח ורדים קוצני.
דרדר חמור סבר,
לב פועם בחזקה.
|
אהבה יש מאין.
סוחפת אל ריק.
אל תהום הנשייה.
|
חום רב, להבות שולח
ענני אפר מפזר.
אט מחוויר
מאפיר, משנה גוון.
|
דרכי קשתה עליי, אליי
פינתה ממני עורפה.
עני ודל אני
ורגש אין בה
|
אספר איך צעדנו
ובפעם הראשונה אתה הובלת.
אתה שתמיד היית
נחבא אל הכלים -
נישאת אז על כפיים
בראש כולם.
|
עלה נידף ברוח,
עלה נידח מול חלון פתוח.
עודו ירוק ורענן,
חלף עבר מעליו הזמן.
|
שבר ענן מורא מטיל
גשם זעף שאין בו ברכה.
שוצף ביעף, חיים שוטף.
|
אל נקמות הינחם אליי.
רפאנו רפואה שלמה,
זה מכבר אבדנו את הצלם.
|
בור סוד שאינו מאבד טיפה
כך אשא עול על גבי.
|
ושימשת והיית והלכת וחזרת
רבותינו ומורינו.
|
אך בשעת לילה מאוחרת,
מנסה לעצור.
יושב, מקשיב לשקט.
לנגינת חיי מאזין,
וברדיו שלמה שומר שנשאר שפויים.
|
ראיתיך על מרפסת,
מגלה מערומי נפשך.
חושפת לבך.
ואת - את היית אשת איש.
|
שבבי ברזל ניתזים.
שפתיים במלמול תפילה חרישית.
אל מול רעמת פגזי תותחים.
|
בגן של עדן נשמה מטיילת
מביטה מסביבה, מהטוב מתפעלת.
בעולם רוחני עודנה קיימת
במציאות בה הנפש לפני הכל קודמת.
|
ועוד עת לסיכום -
יעיד הזמן לה.
רגע בו אשלם מחיר.
|
דמעות מדמעות רבות
נקוו בעיניי.
דמעותיי, דמעותייך
על שום מה?
|
נושא על כפיו עול נעורים
שרוי בייסורי נדודיו
וכיוון זר לו, אחר.
|
וכעת חור שחור במרבד,
אשר בעבודת יד נשזר
שנים אחורה.
והטובים שבאורגים לא יוכלו לו.
|
קולות הוללות,
והוא מחרה מחזיק אחריהם
מכין ליומו של וידוי
|
עשן מתמר מעל.
פרצופים זועקים זעקת אלוהים
והוא היושב ממעל,
ביד מכוונת
|
הבזק בהיר מבליח
מכה בסנוורים.
עמוד עשן טמיר
אימת עולם מטיל.
|
חזרת וידייך ריקות הן.
וידיי למודות הריק
אוחזות נטיפי פירות רקובים.
|
הראיני חום הלב המחייה
תחת השמש הקופחת.
ויהיו שפתותיי גומעות בשקיקה.
|
מזיע צרורות מקרבי -
אות אחר אות
על מצע אבניים טוחנות.
|
איש קטן, חיים גדולים,
כשמבפנים, ברקים וקיטונות.
את השמן הרותח נותן שיצא,
בלא הכרה, ובלי מעצור.
|
יושב ומבט מפוחד בעיניו
ותחתיו חיוך מוקפד.
ומאחוריו מה?
|
אך את כל כך חיה כאן
חיה ובועטת.
וזיכרונך נראה כה אמיתי לעיניי.
|
מתלטף במימי הנחל
והמים, חיים הם
|
ולפתע נדמה כי תחרידי זה הלילה
בצעקה אדירה.
אך זו - עודה חרישית.
|
עיניים יפות שלך,
עיניים טועות,
מביטות בי.
עיניים תמימות
|
מבין עננים מפציעה אלומתו.
כמו מושכת עיניי.
אך זהו הכיוון מכרסם בי.
|
על כרעי תרנגולות
מוסיף העומס
נדבך ועוד נדבך
|
בלכתך אשאר אחרייך
אשאך עמי עידני עידנים
בלילי וביומי, במעמקים.
|
מרחבים פרוסים תחת רגליו,
רוח מצטנפת.
גוון כה מוכר אותו אהב,
חום זהוב, ונגיעות אפור.
|
השמיים זרועים כוכבים כוכבים,
אבל רק אחד הוא שלך.
ואוי כמה הוא בוהק, כמה מנצנץ.
|
בתשישות מוצא הוא
ראשו בין זרועותיה.
בזהירות מדודה,
פורם מיתרי צניעותה.
|
שוכב על חוף זהב
עוצם את העיניים.
מטפס על הספינה
ומפליג לי עד שמיים.
|
עומדים מביטים, בוערים בקרבנו,
אך לא מנסים לכבות.
יודעים כי זו לא תבקר במזרח עוד.
קצה לנו - עדי עד.
|
מביט אל עבר הר המוריה
עוצם עיניים ביראה מלאת כבוד.
באוזני מצטלצל אותו הקול.
מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.
|
והיא שגדלה בינות הכרמים
מוקפת, נחנקת.
|
לילה יורד על פני תהום
לעומקו מתפשט
לא מרפה, צובע בגוון כהה
|
טעם היין עודנו בפה,
צליל נקישת הכוסות איננו דועך.
|
אל נקמות, הינחם אלי.
השב לנו הרוח.
צמאה האדמה,
שחתנו זו הארץ.
|
שוב כמהתי לך,
ולא חלמת עוד.
אך לא הפכתי לנתמך.
|
הערב על אתמול ירד.
ושוב היום ההוא חזר,
ושחר על אתמול עלה.
כי הוא חודר לא יעזוב.
|
שועלים יש הרבה בנמצא
אך אם תאלפו
זקוקים יהיו זו לזה.
היא לו והוא לה
אחד ויחיד בעולם.
|
כך זה. שיכור וכותב,
ומה, האם כך טוב יותר?
|
שוב ושוב נחרשת חלקת אדמה,
מתכוננת לשעתה של זריעה
וזו מבטיחה אך רק לכאורה.
|
מול חלון חום יוקד
מוקד לחטאי, לשריפה באש.
וקורבן תמיד,
וקטורת כיצד?
|
נפשי טועה בלי קול.
רדופה היא
וברי כי מנוחה לא תמצא.
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
עיון, שפצור
ומחזור הלכו
לים.
אבל קודם הם עשו
שיעורי בית
ועזרו לאמא ואבא
שלהם.
- עוד הברקה
מבית היוצר של
ועדת החינוך
הסמוי באינטרנט. |
|
