|
מעבר למילים...
רציתי להביא לך משהו
משהו מהמלחמה
שתדעי שהייתי גם גיבור
וגם פחדן...
רציתי להביא לך משהו
משהו מהמלחמה...
רציתי להביא לך פגיון זהב
אך פגיונות הפכו אדומים
רציתי להביא לך תחמושת קלה
אך ירינו את כל התחמושת
רציתי להביא לך את ליבי
אך ליבי נשאר עם חבריי
שנהרגו בחזית
אז כתבתי את השורות האלה
שורות בוכות שורות צוחקות
שורות של מלחמה
רציתי להביא לך משהו
משהו מהמלחמה
סא"ל ברק
היה מוזר לשבת שם בתוך ההמון התל אביבי הזה, של עשרות שאנשים
שעוברים ממש ליד השולחן שלך כאילו מתערבים לשנייה בשיחה לוקחים
שלוק מהקפה או ביס מהעוגה וממשיכים בדרכם
|
להתפוצץ מעצבים זה לא בהכרח הדבר הנכון
|
ולשאול יש בת אשר קוראים לה ברבוניה (על שמה הממלכה)
|
קללה עסיסית נשמע ברקע של המוזיקה הרועשת, משני צידי הפה. אני
כולי מלא בוודקה רד בול, והוא עם בקושי חצי כוס מלאה בשניהם.
|
הכול עוצר ברגע ואני נזכר פתאום בשיעורים של בית ספר, איך
המרצים של אל סם הפחידו את כולם בסיפורים על סמים איך שאנשים
הופכים כך סתם לתפוזים ודולפינים, או סתם באמצע החיים קופצים
באיזה דלת של רכב נוסע
|
לא כול אדם מוצא את אושרו ואם הוא כבר מוצא לפעמים הוא שייך
למשהו אחר
|
שוב קוטף פרחים?" היא שואלת.
"כן" הוא עונה בכעס, כשהבל נשימות פיו נשמע כאילו פחד מגנן
השדרה שמסתובב בחצות הלילה.
"אתה לא רגוע?" היא מנסה שוב את מזלה בשאלות מכשילות, ובקולה
הרגוע המתגלגל בלשון ארסית.
"מה זה עניינך!" הוא בחדות כסכין מונפת.
|
נוף של שדה, של חמניות שניסו לברוח מקרני השמש, הפנה לנו את
גבו. טפסנו במעלה הכביש, למרות שהרכב שלי לא כל כך סוחב
בעליות. בסוף אני נשברתי. אני זה שנשברתי במלחמה הפסיכולוגית
של לשתוק, וסיפרתי לך שאני סוף סוף יוצא עם מישהי.
|
היא בוהה בי בעיניים רעבות, לפני אכלו ממנה כבר מיליונים
שולחת יד ובקול גברי אומרת:
"ג'חנון פלוס ביצה זה רק 200 שקל"
|
"לעזאזל עם הכביש הזה ,כבר שבע פעמים סוללים אותו! יש לך מזל
שלא נסעת כאן לפני עשרים שנה אז היו אוטובוסים מצויינים.
"אז מצוינים - היום גרוטאות. מה זה משנה גרוטאות חלליות בסוף
כולם מתפוצצים.
|
שחר מגיע וכובש ערפל
בעוד שמש זורחת על גדר
|
יש כאן הרגשה של לבד
באופן ישיר של ביחד
בראש האריה השואג
בתוך חומת בטון מזויינת
|
שמש שוקעת באופק המזרח אל מול חומת בטון
ואחריה אלפי אורות עמומים נדלקים
|
היא עומדת בתחנה בודדה
סביבה המון דוהר אל היציאה
והיא מחכה לאהוב ליבה
דקה חלפה והתחנה התרוקנה
|
שקט
לולים טירה ומכולה צהובה
שקט
גדר ציר ועמדה נטושה
|
נערים לוחמים באפלה
נערות צופות בערפל
ובבית בטלנים יושבים על גדר.
|
זה פותח לי את המוזה
אבל אפילו לא מעיר לי את היום.
|
"הרבה עבור כלום אנחנו נותנים אך למרות זאת נשארים נאמנים"
|
שניהם עולים על הבמה
פותחים בהצגה, הצגה של החיים
זה נראה שם אוהבים את המשחק אך בתוכם הם פרודים
|
יהודי הייתי ויהודי אשאר לתמיד, גם בלי מדינה לעצמי ארצה תמיד
לטובת עמי ואם רק בשל חיוך של ילדה קטנה ונחת של זקנה בארץ
שלמה ללא חרב מעל ראשי ובלי פחד על כבודי יהודי.
|
אל תעז לקחת אותו ממני
אל תקטוף לי את הפרח הלבן שחור שלי
|
תחילה עומד ולרגע יושב ונרדם
בפתאומיות מתעורר ולרגע שוכח
ואז נזכר אבל מאוחר
|
הן מתקרבות אל השקיעה
והיא מתרחקת ברכות מסתתר תבין בין העננים
|
"הגבעות גבוהות יותר בדרך חזרה", זה מה שאמרת לי כשהלכת
למלחמה. אני מורידה חולצה כשאתה לובש מדים; אני מוחה דמעה
כשאתה פורק שם תרמילים, אצלנו השמים מתמלאים בפגזים של תותחים
ואצלי בלב המוזות שותקות. כלי השחמט עוד תקועים באמצע המשחק,
שעזבת באמצע רגע אחרי הצלצו
|
שעות מובס בוויכוחים
ואין סוף לעצימת עיניים ואטימות אוזניים
גם שאני לבד מובס כנגד עצמי
|
שמש כמעט וזורחת מעטי המאחרים מצטרפים
ובשולי הציר עקבות כבדות של עייפות
|
יום ראשון השחור התחיל כמו כול בוקר רגיל
עלייה וירידה במדרגות קצת ריצות
|
במעלה המוקד נפרסת הארץ לרגלי
כאלפי גחלליות זוהרות נראים אורות הכפרים העויינים
ושועלים מתפללים לירח
|
נעמה שכבה שם לצידי ורק לפני הנשימה שלה ידעתי שהיא באמת ערה.
במיטה אחת שתי אנשים וסביבנו בחדרים עשרות מיטות מלאות אז אני
מנסה לחבק אותה והיא מתרחקת בדחיפות ישבן קלות אל עבר הקיר,
מנסה לרמוז לי שהיא כועסת שהיא לא רוצה אותי כאן לצידה
|
כשרצים מתעייפים
כשאוכלים שבעים
|
שחר עולה אל מרום
אנשים כקנים מתרוצצים
עולים יורדים נוסעים באים
|
בגדר מפרידה בין חירות לעבדות אני נמצא מול חופי שיפיון
מסביבי רק ברזלים חלודים כספינה טרופה באלוף.
|
צולם באחד מימי הסתיו במקום של כול אחד זוכה להיות בו אם הוא
עובר את ההרים
|
|
|
חכמינו זכרונם
לברכה תמיד היו
אומרים:
שק לי בתחת
וכל זאת למה
כדי שלא יעבירון
חיידקים מפה
לפה.
ארטיקרחלב, חוזר
לשורשי שורשי
אביו. |
|
