|
הבן אדם היחיד שיודע להעריך כמו שצריך את היצירות
שמוצגות פה.
מכריח את עצמו לכתוב, רק בשבילכם. וגם קצת בשביל
עצמו.
יוצר מיוחד מאד, ממש כמו כל השאר.
אם לא תגיבו הוא יבוא אליכם בלילה.
או כמו שכתוב על הניירות שעליהם מניחים את הצלחות
במסעדות ערביות שלא ראו פקח של משרד הבריאות מאז
הקמתן:
"נהנית - ספר לחבריך,
לא נהנית - ספר לנו"
שלשום התקשרתי ל"אלי וגדי עולמות בע"מ", רציתי להתלונן על פגם
במוצר שלהם. ענה לי מענה קולי מעצבן כזה.
|
בכלוב הזה עברו כבר הרבה קופים, באו והלכו, בדרך כלל לעולם
הבא. אבל רק שניים נשארו, שני קופים חכמים, נבונים
ואינטיליגנטיים, אבל בעיקר טיפשים לא קטנים. פשוט דפוקים בשכל.
|
ערמה עבה במיוחד של דפים נחתה בהפגנתיות על שולחנו המט ליפול
של הקורבן (להלן: ש). ש הרים את עיניו אל פסגת הערמה בהבעה של
ייאוש מהול בייאוש כבד. הערמה הסתכלה אליו בחזרה ולאחר רגע של
שתיקה הרימה את קולה בשאגה "עד סוף היום! הכל גמור".
|
אני ויליאם, אני גר בניו יורק, כולם קוראים לי בילי ולגננת שלי
קראו ג'ואן. זה הכל.
זה כל מה שאני זוכר.
מסתבר ששכחתי את החיים שלי כי כשחייתי אותם לא היה נחוץ לזכור
אותם.
|
יום אחד אתה מגלה שהכל היה פוקסים. שכל החיים שלך היו צירוף
המקרים הכי גדול בעולם. אתה מבין שכל דבר מצחיק, כל דבר חכם
שאמרת וכל משפט מחץ שאמרת היו חלשים, הם פשוט באו בזמן הנכון.
|
ניגשתי ישירות לעניין. "מה את מחפשת?"
"מברגה", היא ענתה תוך שהיא ממשיכה לבחון את חלון הראווה.
"התכוונתי מה את מחפשת בחיים", היא עצרה והפנתה את ראשה מחלון
הראווה אלי.
|
זאת לא חוכמה גדולה
עכשיו - אחרי.
|
|
|
כשמשתעלים
מהריאות אי אפשר
לשמוע אם מדברים
אלייך. או
עלייך. או בכלל.
צריך בעיקר
להיזהר לא
להחנק.
מתוך: דברים שלא
ידעת על דלקת
ריאות |
|
