|
מילים מהמגירה,לא מגיב אחרי ששפכתי לדף. הקריאה על
אחריות הקורא וכך גם הפרשנות.
הנה, היא מצאה לה קרני אור בחייה. דירה חדשה, הרחק מהוריה.
עבודה חדשה, הרחק ממנהליה. אהבה חדשה, הרחק מליבה... ממשית לא
יודעת לאהוב.
|
ושוב כתובית מבולבלת משהו עם נתוני מספרים דמיוניים של קורבנות
ארבע הספרות שליוו את מספר הקורבנות מתחלפות בחמש ספרות
מזויעות שמרתקות את ישראל אל המרקע, מתקשה להאמין.
|
שקט במקלט, הלם על פני השדרן המברבר שנדם.
הזוועה ניכרת עת דף נייר מוצג לפני החנוט בעניבה, מבזק מיוחד.
כתבנו בשטח מוסר, כי מטוס נוסעים, כנראה לא של הריבונות התרסק
אל תוך מאגר האנרגיה של הריבונות אי שם במרכז הארץ.
|
מביט בשלט," ברוכים הבאים לשכונת אופק".
ריח הים מכה בנחיריו ומראה הדשא הירוק מחזירו למציאות.
|
לידו יושבת מישהי, קצת מעורפלת בחלום, אך התלתלים, התלתלים הם
תלתלי שלוה, וגם החיוך הכמעט מתנצל. המופנה אליו באהבה.
בוקר טוב ישראל, יש לנו הרבה עבודה היום יש עוד כמאה בורות
לחפור.
|
למה לא לקום ולעזוב? לחף יש את התשובות. יש לו שני ילדים,
להתחשב בהם, יש רכוש משותף, יש זכרונות? חף כבר לא זוכר מתי
הוא חי.
|
הוא נולד עם עוד שמונה אחים לחתולה נפקנית, שהתרוצצה בין פחי
זבל. כבר מהולדתו, הוא ידע, שהוא רוצה לחיות, מין רגש פנימי
עמוק , ששידר לו "לשרוד".
|
שום רעש לא נשמע מבעד לחלונות האטומים לפגעי מזג האויר ולשעות
היום המשתנות. טמפרטורת החדר וכמות האור בו, נקבעו על ידי
מערכת לויסות אקלימי שנבחר על ידי בת אנוש וכליעזר. החדר עצמו
גדול דיו להליכה חושבת סביבו...
|
"התפשטי!" המשיך הקול, שהיה מוכר ואהוב, אך עם זאת כל כך שונה,
חדש ומרגש. היא הורידה מעל גופה את הבגדים, שעטפוה לאורך כל
היום, חשה עירומה אל מול עיניים בלתי נראות, שבחנו כל תנועה
שלה, כל קפל בגופה וכל רעד בעורה.
|
מנגד שיגר המלך קפה את צבאו המיומן והמאורגן את עכבר הציניות
בכח התוקף, את עכבר כנותו לקרבות הבלימה, את עכבר העיקרון
לאיגוף מימין ומפקד הצבא עכבר שפת הגוף המיומן בהסתוות ובלחימה
טקטית.
|
יצאתי למסעי הקשה,
בין שבילי פחד ואומץ
אל נקיקי הגיון ורגש,
באגמי הפחד מהכישלון
ובימות הפחד מההצלחה,
|
גרגרי חול במשב רוח קיצי
מנקדים את עורי בנקודות של חום
מספרות את סיפורן
|
ואנחנו? משחקים במילים
מי למעלה, מי למטה
יותר מילה, יותר תחושה
|
איך זה שאפך שסלד ממני מריח ניחוחות של תשוקה?
איך זה שידך שהתחמקה ממגע עוטפת אותי בחום?
איך זה שלשונך השותקת מלטפת את לשוני?
|
אל פניה לא אעז להישיר מבט
פן יסנוורוני אלה השתיים
מחשבותיי הציפו את לילותיי
בכמיהה למגע רגליה על ראשי
|
בקפיצת בנג'י בגוף מתוח
עת כלי הדם ממלאים את הראש
בתחתיתו של נהר שוצף
לפגוש שוב אותה, שם.
|
שלחתי את אצבע ימין
לתור ולרגל את הארץ
אשר ידעתי כי בה אבוא
אשר נוכחתי כי אותה אנחל
|
מצית עוד סיגריה בלהבה כתומה,
משאיר אותה דולקת עוד כמה שניות,
נהנה לי לרגע מחומה,
נפעם לעוד כמה שניות מריצודה
|
את שדיה עטפה בחולצתי
זו שמסרתי בידה
לעוטפה בריח גופי
כזכרון דברים ללילות של חשק
כעדות חיה לערבי תאוה
|
ואם אל מלא רחמים
שייתן יכולת להכיל את הכאב
הרי עושה שלום במרומיו
לו רק ברחמיו יביא נחמה לביתנו
|
התעוררתי בראש כבד
חלמתי עליה בלילה
והיא צחקה
והיא דיברה
|
ביום בו הגשתי לך את ליבי לניסוי,
שני לבבות הוגשו לי על מגש,
האחד התקפד לו ונמלא קוצי מרחק
השני האדים ביופיו המרתק
|
מטלטל אותו לימין ולשמאל,
בוחן את מרקמו הצמיגי.
צוחק למראהו מתפתל בפנים,
כמו רוצה הוא לצאת לחופשי.
|
והנה הגעת, ובמגע יד
אמרת "ויהי אור"
ויהי אור בחיוך אוהב
|
ברגע אחד של חסד
בערב אחד, ראיתיך לראשונה
והצפת את עיניי ברעב לחקור ולגלות אותך
|
הן ראיתי את הכאב הזה
הלא צללתי אל כאבך הצורב
לא יכולתי להתעלם מרגישותך הכאובה
כי ראיתי שם אמת ואז נשברתי.
|
הן ראיתי את הכאב הזה
הלא צללתי אל כאבך הצורב
לא יכולתי להתעלם מרגישותך הכאובה
|
אם הייתי יכול לתאר
את הקשת בענן הבוקעת מעבים כבדים שקלו
וחושפים קרני שמש בוהקות
המחממות את האדמה ובניה
ומאירות את העולם בצבעים
כחולים ירוקים וחומים.
|
הורדתי נעליי
פשטתי מעליי חולצה
נשכבתי על הדרגש
ונתתי לצללים מבחוץ
להטריד את מנוחתי
|
מתוך אדי הקפה
נפקחו אשמורות עיניי
דמי הזרים בי חיים
אל יום חדש.
|
הן נהנות מזיעתי הרעבה,
הן כמהות למבטי הטורף,
הן עורגות למלותיי המיוסרות,
הן אוהבות אותי לבד.
|
הדלקתי שלהבת קטנטנה
שריצדה אל החלל
הסתובבתי עמה באפלה
נהניתי מחומה הזר, הקטן
|
מקשיב לאנחת העונג
וממשיך לשחק בכלי הנשק שנתת לי
משחק באצבעי התרה בנקבי גופך
שולח את לשוני לעוד מסע בין שינייך
משגר את ידיי לעוד עטיפה חמה של גוף
נתת לי את הכלים האלה
|
הראש מרגיש את ליל אמש
נוזל שקוף ואלכוהולי
החליק לו במורד הגרון
ליד ילדה מתבגרת נוגעת לא נוגעת
|
רוח של עגמומיות
רוח חזקה
רוח של חורף מתקרב
|
בקשי את סליחתי על שאהבת את זיקפתו
ספרי לי עד כמה טכני זה היה
|
התרחקת ממני בישבן של תודה
על זרמים שניגרו ועל זמן שהיה
עורפך שוב הולך בחיוך הוקרה
|
אבל יקירה לי, לך אומר רק זאת,
אין צורך לשבת במרפסת ולחכות,
צאי לך החוצה, כי יש שם חיים,
אהבי את עצמך ואז באים האחרים.
|
ואני רוצה נפש
אני רוצה את חיבוקך
ואת רוצה את מגעי
|
ציר חורק במורד מסדרון
נפתחה הדלת
מישהו נכנס מישהו יצא
|
ושוב מרגיש את חום עורך,
ושוב מסניף את ניחוח שיערך,
|
רוצה לא רוצה
אולי תגידי?
בין שני איברים רעבים מתערטלת
|
כנף שמלתה מעביר משב של רוח על פניי
עיניי נעצמות להריח עוד אד של בושם
וניחוח שיערה מציף ומטביע.
|
ופתאום בחשכת ריחוקי,
שלחת אליי אלומת אור דקה,
סנוורת את עיניי בעין חודרת,
שלחת אליי יד בטוחה לא חוששת,
|
מתוך מחשבה עמומה עלתה בי דמותה
דקה ועמוקה רחבה ואין סופית
מתוך מחשבה פיכחת עלתה בי דמותה
|
אני מכבה את להט האש
שבע מעודף רגשות
הם נותרים בצד מתקררים ומתקשים
|
לא חייבים לכבות את האש הזו
היא אמנם שורפת וצורבת בקצוות
אבל אם יש משהו שאני מרגיש
|
והכאב התרוצץ בי ולא רצה לצאת
בחושך היה לו נוח עם חום גופי.
אמרתי לו צא חפש קרבן אחר
|
ואני אומר לעיתים זו חכמה
של איש מתבגר וחבלי הלידה
של ילד הצומח מתוך החושך
|
אולי כי ננעלתי וברחתי לעצמי
אולי כי חזרתי לי למאורתי
אולי כי התעטפתי טפלון רגשי
|
אך יש גם סיכוי מסוים שתישאיני על כפייך,
אל תוך ליבך,
תאמציני אל גופך ואל נשימתך,
תערסליני בבטנך ותלטפי את ראשי
|
זכרתי אותך יפה ולא התבדיתי,
את סבבת במעגל לנקודת המפגש,
חזרנו כביכול לאותה הנקודה
|
יצרתי לי ממלכה דמיונית
הנשענת על פנטזיה
בניתי מערכת יחסים שלא מתייחסת לקיים.
|
מצחקקת, שדיה מקפצים בחדווה
ישבנה רוקד בעליצות
רגליה רועדות בזהירות
|
סיים את סבלי קצר את סבלכם
קצתי בחיים הללו שהם כבר לא שלי
|
בין ניחוח לניחוח נזכרה
עווית הצחנה
בין חיבה לתשוקה נשאר
רק הסוף
|
בין הברה להברה נשמעה
רק נשימה
בין מבט למבט נראה
אופל שחור
|
שילכו כולם להזדיין...
נמאס לי מהסבל הפנימי
ואני רוצה לדבר
ואני רוצה להגיד...
|
רחוקה היא כל כך במיטתה
מכסה חמוק ומפקירה חמוקיים
מתכרבלת בשמיכתה אל השחר
מחייכת בשנתה אל אתמול שחלף
|
ואותה הרוח שפרעה תלתלים
לחשה את סודה
צעקה ברמה את דברה
|
אסגור את האשמורות, אכבה את האור
אתרפק לי על כסת נוצתית ורכה
אמתח את שרירי וארפה
|
מחכה ליום שבו נתנשק
ליום בו החיבוק יהיה יותר
ליום בו כל מבט הדדי יערוג
לגופו ולנפשו של האחר
|
הרי רצית את שניהם בתוכך
הרי התחננת לבעילתם
אם כן, ילדה קטנה, קבלי אותם לתוכך
מלאי גופך בזיקפתם
|
ואת שותקת, הורגת
משלחת בי עוד כידון מורעל
של עוצמה, של כאב
|
ואז כשבאתי לראות, שכבה האגדה בחדר צבוע לבן, מכוסה בלבן.
ובתוך כל הלבן הזה, בלטו פניה הצהובות. שלמות עם גורל, שנראה
לה קרוב. הצהוב הזה שיקף, מסתבר, את המחלה, שאכלה אותה מבפנים.
וחשבתי לא, לא האגדה. זה לא יכול להיות. היא הרי מעבר לדבר
הזה. היא גדולה מהחיים.
|
אתמול מת אדם שהפחיד הרבה אנשים עד מוות
|
לפתע קיבלתי חבטת מים ונזרקתי מתוך המנהרה אל תוך חלל מימי
עצום, מואר מאוד, ירקרק-כחלחל . התחלתי לצוף על פני המים,
כשהאויר הנקי מכה בנחיריי.
|
ואת ממהרת, מקפיצה עוד שד שובב
שדיי מתרוצצים במוחי
|
כוס אמק ערס
כוס אמאמק
לעזאזל
|
|
|
למה לנסות
להתחכם?
אחת שלא הולך לה |
|
