|
בדידות של לילה ממשיכה גם בבוקר, עוד פעם מיטה גדולה מדי לאיש
קטן כמוני. אני מנסה להניס את המחשבות באבקת כוכבים ובחורות
מזדמנות, אורחות נוטות ללון. שום דבר לא נוגע, לא חיוך ולא
לטיפה. רובוקופ של רגשות, איש יחסי ציבור נפלא.
|
תגמור כבר, יאללה, הגעת לישורת האחרונה תדמיין דברים, צורות,
איברים. את המורה שלך בבית הספר שתמיד רצית לזיין, האחות של
החבר הכי טוב שלך בביקיני. הגניחות שלה ברקע מפריעות לי
להתרכז, היא כל כך שבלונית אפילו שהיא נאנקת לי באוזן בתחינה.
אני שולח מבט אל עבר...
|
ידך שזוחלת על גבי לאורך עמוד השדרה,
כמנסה להפתיע את ליבי מאחור, לא מוכן.
ידך השנייה שסוחטת את קיבורת ידי
ושורטת קלות, לגרות .
|
אוטובוס שהוחמץ ברגע האחרון,
"הוא כבר יצא , סליחה." אומר לי פקיד הקבלה .
סנטה קלאוס כבר הספיק להתחמק
דרך אינספור ארובות ולמלא משאלות גרביים.
|
אתה מחייך וסוגר אותי בתוך
זרועות, אני עוצמת חזק כי
לא רוצה לראות, רק להרגיש
שאני יפה.
|
שפתינו מתמגנטות
אחת לרעותה
בטנגו אוהבים.
|
פעם היינו אומרים:
טעמה היה כטעם קנה הסוכר,
מחוספס מעט ומתוק עד דמעות.
|
השיער האדמוני שלה ליפף אותו בקנאות,
שפתיה נשקו לשפתיו. מצצו והקליטו את התחושה.
הוא חיבק אותה בכל הכח והרים אותה קצת באויר
כמודד את משקלה.
|
מחפש את פני אבי בתווי פניהם של אנשים זרים
ההולכים בצפיפות של תוואי התהלוכה בסמטאות תל אביב,
קמטים כתעודת זהות, כך אני מרגיש.
|
בתוך קיטון אפל וטחוב, דמעותיה נושרות על רצפה רכה ללא קול.
אף אחד לא שומע, אף אחד לא מזמין אותה לפצוח במחול
היא הייתה רוצה לצאת לנשום אוויר צח, אוויר של שטח פתוח
אך יודעת שטעמו יהיה זהה לטעם החמצן בחדרה הדלוח.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אין לי אינטרנט
מהיר. סליחה.
חבר בועדת מכורי
אינטרנט מהיר
אנונימיים
אנונימי. |
|
