|
כליל, נולדה בירושלים, בגיל צעיר עברה לגור במושב
במרכז הארץ ולומדת בתיכון לאמנויות באזור ת"א במגמה
פלסטית. אוהבת לשיר ולבשל. חגורה שחורה בטאקוונדו.
מנסה להתייחס לחיים באופטימיות ולבלות ככל האפשר.
הסדנה- מוזמנים תמיד:
http://stage.co.il/forum/list.php?f=13&t=41474&a=0
שמעתי את אחד החומים לוחש לחבר אדמדם קצת יותר תקווה כמוסה:
"ואולי הם כבר כמעט נגמרו, ואנחנו נוכל לשקוט קצת, בינינו לבין
עצמנו?" חברו הסתכל אליו בכעס - אף על פי שבטח קיווה בעצמו -
ממש כמו כל יושבי הארגז ששמעו את הנאמר - שכך באמת קרה.
|
היא מעבירה את ידה במורד גבי וידי השרירית והחומה, שרועדת
בצמרמורת לנוכח מגעה הרך
הערה: נכתב במסגרת הסדנה ה-69
|
מגניבים נשיקה קטנה ברגע שאני לא רואה
|
'אתה גם בכלל לא תבין, טיפש שכמוך, איך הגעת פתאום לחדר הקירור
מאחורי הצרכנייה, לא?'
כשגבו מופנה אל המבנה הידידותי למראה, וקריאותיו הקלושות של
המוכר נשמעות פה ושם, הלך התייר, ואף אחד לא ראה אותו שוב
לעולם
הערה: נכתב במסגרת הסדנה ה-66
|
הוא הפתיע אותי יום אחד, הוא בא הנה, עם הסכין הענק הזה שלו
(מצ'טה, כך הוא קרא לזה), הידיים שלו אדומות לגמרי, נוטפות
ומלכלכות לעד את השטיח החדש של אמא שלי.
אמרתי לו שילך מפה, הוא מלכלך לאמא שלי את הבית - וכבר אמרתי
לו לא פעם לא לבוא אלי כשהידיים שלו, ובעצם
|
הוא הביט לעברה, מבולבל, חסר אונים לנוכח החיוך הכובש והעיניים
המהפנטות.
תמיד הוא היה גרוע בזה, קרב עיניים.
היה צוחק בשניות, ובכל זאת לא יכול היה לוותר על הזדמנות פז
שכזו לשקוע בכחול-ירוק העמוק הזה, בשפתיים המלאות והכהות,
בריסים הארוכים.
|
אפתח את סיפורי ואומר שמאז ומעולם היה ליבי כואב בהיפגשו עם
מוות של חיה, לאו דווקא חיית מחמד אלא גם מכרסם או יונה שנמצאו
פטורים בחצר, ובסופו של דבר מצאו עצמם קבורים בכבוד תחת
מצבת-אבן לצד חבריהם שמתו זה מכבר.
|
הכירו את ליני...
בטנה המתה והמהמה את המנגינה מהעתיקות בעולם.
שערה כהה אך מעט מצבע השיבולים שבשדה בו היא הולכת, ועורה
כצבע הכרמל באדמה מהם הם נובטים, לצד הקוצים ששורטים כעת את
רגליה.
נכתב במסגרת הסדנה ה-72
|
טעם מר בפיו, אדום ומתכתי. מוחו מהבהב ומטקטק, אוזניו אינן
שומעות קולות שירת אלט חזקה,
עיניו רואות רק פה פעור, שיניים מנחשות לשון דביקה, אך הוא
אינו נכנס. הים קודר והיא פרועה.
|
היו לנו רק האוהל שלנו, השביל שחצה בינינו לבין האריות
הזהובים, האריות עצמם וכמובן - אחד את השני.
העוברים והשבים מעולם לא לקחו חלק בחיינו השגרתיים והיו רק
כתפאורת רקע לאותה הוויה שהייתה אנחנו.
|
תחילה הבטתי על נעליך.
עד כמה שזה ישמע מוזר, זה הדבר הראשון שעלה בידי להסתכל בו
כשנכנסת;
נעליך, צעדיך והתנגשות הזכוכית ברצפה, מן נקישות שקטות שמילאו
את כל החלל שמסביבנו בהדהוד קל.
|
גם בחלומותיה, טובים ורעים כאחד, לא העלתה שנטייה בדעתה את
סופה של הפרשה שלא באה עליה לבסוף.
|
הקצב הולם בי ואני נענית לו, נעה בכל הכוח והאנרגיה שאני יכולה
להוציא מעצמי...
בום - בום. בום - בום.
|
איך אני רוצה
שישב כאן מישהו איתי
שישחק בידי ויגע בלבי
|
את רגלו
הוא רק מרח
וכך הקרש לא נחתך
|
ריח הבגרות
מושכו אל השביל
מושך ומושך ואינו מרפה
|
אני רוצה לדור במדינה אחרת
לעד זרה
לעד יפה
לעד אהיה נאהבת
|
שמי חורף
גווניהם קרים כמי שלגים
אך שולחים בך כלום
|
הגולם מתגלה
ולא יוצא
בין כה ימות
כשערב המחר יעלה
|
נפתלי הוזה במידיות
הוזה
וחותר אל השפיץ
|
טמנתי בה כל
אוצרותיי טמנתי
שדיי, אוזניי, צבע שיערי
|
קודם לכל
קודם שהתרחקו נפשותינו
האמנו שנינו בדבר מה
ואם לא אני אז הוא
וקיווינו שכך ישאר המצב
אם לא הוא אז אני
|
קול הפסיעות
על השביל הקשה
קריאה מעונה
של תנשמת או את'נה
|
הייתי רוצה לדעת לכתוב כך
בשפע
להאכיל הקורא בשלל פירות צבעוניים
בשרם עסיסי וחמצמץ, והטעם מתמוסס ושולל
|
תכניות כבירות
להם הארבעה
אושר לא מושלם
אך זה מה יש,
וההרגשה לא רעה
|
הבלבול וחוסר הטאקט
עוברים שם בלי הפסקה,
ואני שואלת את עצמי בתור צופה
אם זו מהותה של אהבה.
|
ומה זה עניינך,
הבדידות שלי
ודאי יש לך בדידויות משלך
|
אני עומדת, נשענת על הכיסא בחדרי.
|
הנאיביות והתמימות התמידית שלו נשארו להן שם, תלויות על חבל דק
שכבר עמד להיקרע, וכשראיתי אותו שוב, כחמישה חודשים לאחר מכן,
הן היו דבוקות לנעלי סוף-הטירונות שלו יחד עם איזה מסטיק ישן
וחלום ילדות שלא התגשם. אולי רק נמך במעט.
|
אפשר לשמוע...
את הלב,
פועם ככה,
בשקט
|
אותו בית, הבית שהיה פעם בולט בעציו הגדולים והיפים, בפרחיו
הצבעוניים ובדשאו הירוק והמטופח,
היה כעת מט לפול - נוטה לגוונים אפורים אשר אפיינו גם את פניהם
של בעליו, ההורים.
דיבורם היה מונוטוני ומשעמם - כמו הגינה המוזנחת.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
בהתנחלות ישבתי
וזכרון כתבתי
פתאום צלף ירה
לי בגרון
ונגמר הזכרון
המתנחל, בעוד
חידוד לשון לא
מוצלח |
|
