[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה











לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
ג'ננה
אני מתנגדת לשקול את זה עד הסוף,
אולי מהחשש שמא אבין כי החלטתי זאת בעבר


לרשימת יצירות השירה החדשות
מסתכל על הנעליים החדשות
שקניתי בזארה ואני
בין מלמול תודה לאל
תודה, תודה

חושך תהומי מגיע בצהריי היום מתוך הבור של הביוב.
נהייתי משוררת קטנה, וכל ההיבטים בחיי נערמו לשורות של שירים.
הרצון הקנאי להיות אתך כל הזמן מעייף ומטריד.
תקתוק שעונים, רצועות עור מודבקות בדבק שלוש שניות,

כל החיים אנחנו נעים ככה,
מתמונה אחת לשנייה.
אין את עצירת הביניים שדרכה משחילים את ההרגשה האמיתית שמחמיצה
כמו חלב על השיש, (שכחו לשים אותי במקרר ולקרר,
וכעת כל התוקף שלי פג, וכל הרגשות חמוצות ואינן שימושיות יותר)

אני חוצה את הרחוב ורואה ילדים קטנים מתנדנדים ומתגנדרים
בבגדים קטנים של בובות,
ומקנאה, בקווים החלשים והרכים שהם רואים בין אובייקט -
לאובייקט,
וכמה הייתי רוצה שאצלי הקווים יהיו מטושטשים,
ו

(עניינים יכולים להיות מצבי הרוח המשונים שמצטיידים אתם
כשיוצאים למסעות אקזוטיים, או אפילו סתם מתנות נימוסים
כשמבקרים בן משפחה קרוב- רחוק).

ההתפתלויות לאורך השדרה חדות וממוקדות,
צווחות בשעות הדמדומים כשעוברי אורח עוברים ושבים,
ושותקות כאילם כשהם ( עוברי האורח הנכבדים),
מתכנסים כעכברושים מבוהלים


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אני מבחינה בילד הזה ומתחשק לי לרוץ במורד הכביש,
לעלות לקומה השלישית בה הוא גר,
לחטוף אותו מהמרפסת בעלת הסורגים הנוראיים האלו שנראים
כמו כלוב של חיה

הפיקחון, השלווה המיותמת מכל חיה שהיא בתווך הראייה מצמררת
אותי בבית העלמין,
היכן שהגבעות ישנות שנת ישרים לבנה,
ומכסות את כל פני הצלקות במין מעטפת נדירה וצלולה
שאיש מבין החיים איננו יכול לחקות.

שתלו אותי ביום שהיה כבר, האנשים שחצו את הרחוב בעודי נשרפת
היו שם כבר לפניי, וביצעו את אותם הפעולות שלשמם הם יצאו מהבית
ביום כזה חם. שוב הרהרתי מה אעשה בכסף שאין לי,

בן יהודה חמש וחצי לפנות בוקר.
בדיוק עובדי העירייה בעלי הסרבלים הכתומים עוקרים
תחנת אוטובוס ממקומה, עם מנוף

אירוטיקה
תמיד זה ככה ובסדר הכרונולוגי המדויק, פניו הנאות ונשיקתו.
אין מעבר בינהם. מעולם לא ראיתי אותו בשניות האלו שנצברו כבר
לשעות ארוכות, את פניו מתעקרות אל נשיקה.

הרהור
תל אביב לעולם לא תהיה שוות ערך אצלי כחיפה.
הריה המתוקים כנהרות בשלים, עצי הדקל רווי החיות שמנערים את
השיער כשאני חוצה אותם במהירות

אתמול בלילה חלמתי כל מיני חלומות הזויים על נשרים, והחלום
האחרון בסשן היה שאני נמצאת עם עוד כמה אנשים שאני לא זוכרת
מיהם, ואני שומעת מאחד מהם שהייתה תאונת דרכים

חצי עיר מדברת עלינו, יקירי,
איך אתה מסביר את כל הפלאשים שקופצים לי לעיניים כשאני מנגבת
אותם בקדחתנות מרבית,
הם לחים ומצוברחים (האישונים), מרכיבים לי צורת לבוש חד-גונית
של המסיבה המטורפת, בה כולם נעים כמו ספגטי - ללא שמץ של הומור

אני נבלעת.
בתוך צינור שנראה כמו קשית, מכוסה קווים אדומים וירוקים לכל
אורכו.
אני מרגישה איך שותים את קרקפת ראשי, ומושכים אותי למעלה
בשלוק.
אני נכנעת, רגליי מונפות מעלה כמו בקרוסלה בגן שעשועים ציבורי

אני עוצרת, מפשיטה את הניילון כמו פלסטר בבת אחת, ו
כל המילים שלך נשפכות על המיטה הלבנה ועושות לי משפטים
הגיוניים

והנה הבוקר ההוא הגיע שאתה נהיה באמת כזה. באמת האמנת להצגה
שאתה משחק, והביטחון הוא אמיתי, והרוכסן של המכנס מצלצל כמו
פעמונים, וכל המחשבות שלך נאספות לכדי כדורי אבק לבנים קטנים,

מרחפים סביבך באוויר כמו ציפורים בלי מקור, אתה רוצה להתעורר
אבל לא מצליח.

אין יותר מעוף, אתה שוכב והראש מנטרל את כל החוויות של החודש
האחרון. נבלע בתוך המחויבות, והדחף הזה שיושב לך בקרון האחרון
מכונס בעצמו, להוציא מתוך הארנק, בפעם האחרונה, חפץ שישמש אותך
להזיע זעה קרה ולהוציא את כל הרעל מהארובה.

אנחנו מתיישבים על כר הדשא.
העיניים שלך מציצות דרך חורי המסננת הקטנים,
הפנינים השחורות מנסות להשתחל החוצה מבעד לחריצי העיניים.
נשכבנו על הגב,
ועם המליחות של הים אתה מוצץ לי את הבהונות

אבל הוא מבין מה אני רוצה לומר,
הוא מבין, וכשהוא מרגיש שאני משתלטת על השיחה ומתנתקת מהמציאות
הוא מנשק אותי, ואז אני מכוסה נשימות שלו ומתכרבלת בהם והסיפור
תופס נפח שלא ידעתי שיכול לתפוס.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
היצירות הטובות ביותר שראיתי בחיי היו הפעם הראשונה של מישהו.
יש משהו בעובדה שאתה מוריד את יכולת הכתיבה שלך לביניים, את
יכולת התנועה, את יכולת הדיבור או המחשבה ומכוונן את הצופה
למידה של השתהות. אתה בונה ציפייה

הבחור היפה עם זוג העיניים הנוצצות משתטח עכשיו על ריצפת
הלינילאום ובעזרת הבורג בגב מסתובב ומבריג עצמו אליה.
אני חושבת שאם הייתי מסוגלת לקום מהספה, הייתי קרוב לוודאי
מנקה את האבק מחריצי עיניו המבולגנות ולוקחת אותו הביתה.

אני מזיעה וזה שיא אוקטובר.
נהגתי כשורה היום, נעלתי את הדלת עם הבריח ויצאתי לשוטט לבדי
שוב כדי להטעות את האויב.

הליכות גובות מחיר יקר. מוציאות ממך את המיץ, מעכבות את הגדילה
והצמיחה של השדיים, וגרוע מהכול, שלפוחיות הרגליים הטובעניות
שאתה מרגיש בהם רק בסיומו של אותו היום, שבו אתה נשכב על הגב
במיטה המעופשת ושולח זרועות תמנון אל תוך המאפרות הרוטטות...

נקודות -נקודות שננעצו על האספלט ממירות את הדש בורד לצבעים
מרצדים, הקולות של המנוע כפיר של מכונה גדולה והדלתות נפתחות
בסיבוב מאה ושמונים מעלות, נפגעתי בראשי מהגזוזטרה של האוטו.
כל הכביש היא הגזוזטרה שלי, כל המרחב נשאב לפסי זברה בתנועה.

שבעה חודשים לא כתבתי כהלכה.
הפנים שלך איך שהוא תמיד מגיעות לי לתוך המחשבות,
ואי אפשר להתעלם מהנוכחות המרשימה שלך
כשמדובר במחשבות כל כך פרטיות,




אי אפשר גם
לאכול את העוגיה
וגם להשאיר אותה
שלמה


תרומה לבמה





יוצר מס' 73237. בבמה מאז 4/4/07 3:01

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לקלרה גריידי
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה