|
"לכל אדם
חלקת אלוקים קטנה
פנה של חדווה ושל רוגע
כמו כתם ירוק בנוף.
גם כשהכל חמסין שם מוצל ונעים..."
זאת הפינה שלי .
."..שם , בין הדפים , גיליתי את האנשים הברורים, את
הנפתולים המוסברים, את האופק שאינו מטשטש לעולם, זה
המשתרע מאחורי העניים ולא לפניהם"
(עשיו, מאיר שליו)
שלשום ראיתי אותך לרגע באדם שעבר ברחוב...
|
דורון האשים ואמר שזה כי אני לא יכולה להתמודד עם עצמי כשאני
לבד והוסיף שאני גם נועלת נעלי נילס הולגרסון (הכפכפים
המרעישים) רק כדי להזכיר לעצמי שאני קיימת.
|
אותו הבוקר ישבתי בחדרי הצונן וידעתי שבחוץ לוהט.
המזגן עבד במלוא הכוח ומנע ממני לחוש את השרב ששורר ברחובות
כבר ימים מספר.
|
ראיתי את עיניו המפוחמות של נער תימני כחוש והבטתי בזקן מקומט
שנאבק על כל נשימה ונשימה ,הסרתי מבט במהירות מאדם בלי גפיים
ונתקלתי בפנים מוכרות. בפניך . וכמו טובעת פילסתי דרך להגיע
אלייך אלא שאתה לא הגשת לי שום הצלה.
|
שתיקה. לאט לאט החוטים האחרונים שקשרו אותנו נושרים. חוטים
עדינים זהובים, חוטים שעיכבו אותי בארץ ומשכו אותי לטוס אלייך.
|
. והנה יצאתי החוצה, אליכם. הם לא קיבלו. אני קיבלתי, כותונת
לבנה, ארוכה . חדר עם בחורה שקטה מסוממת
|
פרלואי הביט בי באחד ממבטיו שלמדתי להכיר, אני זוכר כמה מוקסם
הייתי בפעם הראשונה כשהבחנתי בשלל ההבעות החולפות במהירות על
פניו. " אתה לא הכי אופטימי" זרק לעברי.
"אני בכלל לא"- גם לא הייתה לי סיבה להיות.
|
ריסיי הזקן נעצמו בחיפזון,
קפל על קפל נפלו
|
והצעקה שחדרה מכולם
נצרחה בשפתי הקפוצות
והכאב הקשה מכולם
הפליג בדמעות מעיני
|
להקשיב לעצמי
לאמונות ,לחלומות
ואז להביט במראה
|
זה רק עוד.
עוד חייל מת
עוד עולם נגמר
|
בפרדס השממה
צומחים ופורחים
עצי הבדידות
|
|
|
רציתי לעשות
ניתוח לקיצור
קיבה ובאתי
לאיזה דפקט אחד
שהרדים אותי,
ואני לא יודע מה
הוא עישן לפני
הניתוח, אבל
המפגר הזה במקום
לקצר לי את
הקיבה קיצר לי
את שלפוכית
השתן, מאז כל
חמש דקות אני
חייב להשתין.
עמוס מהמוסד
בדרך להשתין. |
|
