|
"לכל אדם
חלקת אלוקים קטנה
פנה של חדווה ושל רוגע
כמו כתם ירוק בנוף.
גם כשהכל חמסין שם מוצל ונעים..."
זאת הפינה שלי .
."..שם , בין הדפים , גיליתי את האנשים הברורים, את
הנפתולים המוסברים, את האופק שאינו מטשטש לעולם, זה
המשתרע מאחורי העניים ולא לפניהם"
(עשיו, מאיר שליו)
שלשום ראיתי אותך לרגע באדם שעבר ברחוב...
|
דורון האשים ואמר שזה כי אני לא יכולה להתמודד עם עצמי כשאני
לבד והוסיף שאני גם נועלת נעלי נילס הולגרסון (הכפכפים
המרעישים) רק כדי להזכיר לעצמי שאני קיימת.
|
אותו הבוקר ישבתי בחדרי הצונן וידעתי שבחוץ לוהט.
המזגן עבד במלוא הכוח ומנע ממני לחוש את השרב ששורר ברחובות
כבר ימים מספר.
|
ראיתי את עיניו המפוחמות של נער תימני כחוש והבטתי בזקן מקומט
שנאבק על כל נשימה ונשימה ,הסרתי מבט במהירות מאדם בלי גפיים
ונתקלתי בפנים מוכרות. בפניך . וכמו טובעת פילסתי דרך להגיע
אלייך אלא שאתה לא הגשת לי שום הצלה.
|
שתיקה. לאט לאט החוטים האחרונים שקשרו אותנו נושרים. חוטים
עדינים זהובים, חוטים שעיכבו אותי בארץ ומשכו אותי לטוס אלייך.
|
. והנה יצאתי החוצה, אליכם. הם לא קיבלו. אני קיבלתי, כותונת
לבנה, ארוכה . חדר עם בחורה שקטה מסוממת
|
פרלואי הביט בי באחד ממבטיו שלמדתי להכיר, אני זוכר כמה מוקסם
הייתי בפעם הראשונה כשהבחנתי בשלל ההבעות החולפות במהירות על
פניו. " אתה לא הכי אופטימי" זרק לעברי.
"אני בכלל לא"- גם לא הייתה לי סיבה להיות.
|
ריסיי הזקן נעצמו בחיפזון,
קפל על קפל נפלו
|
והצעקה שחדרה מכולם
נצרחה בשפתי הקפוצות
והכאב הקשה מכולם
הפליג בדמעות מעיני
|
להקשיב לעצמי
לאמונות ,לחלומות
ואז להביט במראה
|
זה רק עוד.
עוד חייל מת
עוד עולם נגמר
|
בפרדס השממה
צומחים ופורחים
עצי הבדידות
|
|
|
הך בתוף
ובמצילה!
ממילא לא אהבתי
אותה. כוסית
כוסית, אבל
מטומטמת. |
|
