|
וכאן מדובר בקירסיקה קונבאלו, או בשמה הפרטי יוליה,
או אפילו יולע אם תרצו. כותבת שירה בשקל מזה שנה
בערך, מאז שגילתה שהשפה העברית היא בת ברית נפלאה
למדי. מצויה כרגע בעיצומה של עננת אופוריה ועם טעם
מתקתק בפה רוב שעות היממה, ומרגישה הכי טוב בעולם עם
כל רגע שחולף. ועל אף האושר והאהבה בחייה, עדיין לא
מסוגלת לכתוב שירה שלא תשמע כמו רצח המוני של
דביבונים ורודי-חוטם - כי הרי איך עוד אפשר לכתוב,
חוץ מבדרך המורבידית והאפלה ביותר.
חולמת סוריאליזם, חושבת סוריאליזם, מציירת
סוריאליזם, ואז מנסה לכתוב אותו החוצה. תמונות
מאלבום הזכרונות שלי, החלומות שלי, וכל אותם דברים
אשר פגשתי בדרך להגשים את משימתי - לחיות.
עיון מהנה.
הדשא בירך אותי לשלום
ובכל קו ובכל נקודה מצאתי סימן
היית פה
פעם, אולי?
|
מחול שכרון ותעופה
של מציאויות מתמזגות
|
זו הייתה שעתו האחרונה של הסתיו
והמוות קפא מקור
|
on to this all old news too late nope
no hope, knowing how to stop
feeding off the raindrops in my head
scratchmarks on my funeral I'm going to bed
|
אבל הנה, יש את ההיא בפינה. לא גזעית, קצת צולעת, ועייפה באופן
תמידי. מה זה משנה בכלל, העיקר שהיא תשב ליד הדלת ותנבח בזמן,
כדי שלא יבואו אורחים.
|
|
|
-אבאש'כם
ערומקו?
-יהההה!!
-קאנט היר יו!
אבאש'כם
ערומקו?
-יההההה!!!
-אולרייט! לט'ס
פארטי!
סבבה תל אביב!
אפרוח ורוד,
מחמם את הקהל
בהופעה (רגע, אל
תלכו, תיכף גם
יזרקו פה
תחתונים!) |
|
