|
מיכל (קרמיט) לב נולדה בחיפה באוגוסט 1963. בהיותה
בת שנתיים היגרה המשפחה לתל-אביב. כיום היא חיה עם
משפחתה באיזור השרון.
מקורביה יודעים לספר עליה שהיא "מדברת הרבה, ולא
מפסיקה לספר סיפורים המצוצים מהאצבע"
הפנים שלה מרצינות. הוא חושקת את שפתיה, ואחר-כך נושכת אותם.
היא שותקת. אני ממשיך להסתכל עליה. "את שומעת?" אני אומר.
|
המון האדם התקדם באטיות לכוון פתח הקרון. בתורי, שלחתי רגל
וקפצתי אל הרציף. הסתובבתי לכוון רונה שעמדה אף היא לרדת. מרגע
זה, הכל התרחש במהירות: בעוד רונה בכוון הרציף, החלה לפתע דלת
הקרון להסגר. צעקות נשמעו מכוון ההמון. בעת שרונה ומספר אנשים
נוספים שנקרעו
|
הוא פתח אחרי שתי שניות. לבוש גופיה ומכנסי גי'נס. לעס את
התפוח והסתכל עלי. הסתכלתי חזרה. נסיתי להחליט אם יש לו עיניים
ירוקות או כחולות, אבל לא היה מספיק אור בחדר המדרגות.
|
המוות חיכה לי על כביש הגישה בתוך מיני קופר אדומה בוהקת. "זה
רק עד השטיפה," הסביר כשראה את ההבעה על פניי. לא היה אכפת לי.
נכנסתי לאוטו. הגענו לתחנת הדלק כמה דקות אחרי זה ועמדנו בתור
לשטיפה.
|
"יש לו תמיד כל מיני עניינים וכל מיני עסקים מפוקפקים. גם הפעם
זה היה משהו משונה. הוא אמר שהוא צריך שאני אעביר בשבילו
משהו."
"להעביר מה?"
"לא יודעת. הוא אמר שהוא יסביר לי הכל כשנפגש. הוא אמר שהוא
מעדיף לא לדבר יותר מדי בטלפון. אתה יודע, נו, מהטיפוסים האלה
|
כשהייתי בת 12 החלטתי לברוח מהבית.
|
"אמא," אמרה גילי, "תספרי לנו את הסיפור על סבא אורי והגרוש".
"טוב", אמרה אמא. והיא התחילה לספר:
"פעם היה ילד קטן שקראו לו סבא אורי..."
"אמא!!!" צעק נונו, "איך זה יכול להיות - ילד קטן שקוראים לו
סבא אורי?!"
"אה, טוב." אמרה אמא, "אז מההתחלה..."
|
"..אוי!" נזכרה לפתע דודה נתו, " שכחתי את הדבר הכי חשוב!"
כולם הרימו את ראשם מעל הצלחות, והסתכלו אליה בציפייה דרוכה.
|
לגילי יש פיית שיניים קצת מצחיקה. למה היא קצת מצחיקה?
תקראו את הסיפור, ותדעו.
|
"חיי האהבה שלי כבר לא מעניינים אותך?''
עוד גיחוך לא מחייב מצידו ושתיקה רועמת. הוא בכלל לא שם לב איך
אני נוהגת. הראש שלו היה מופנה הצידה אל החלון והוא שתק כל
הדרך
|
אייזנשטיין תמרן את האוטו לכוון מגרש החנייה בתשלום של הנמל.
הם יצאו, רינת הוציאה מאחור את התיק, אייזנשטיין פתח את הבגאז'
והוציא משם מזוודת טרולי מפלסטיק קשיח. הוא הציב אותה על
הרצפה, ומשך אותה אחריו.
|
וחיה עדין חיה. כבר בת מאה ועשר. אישה רצינית, קרת רוח, יפה גם
בזקנתה וצלולה לחלוטין. "היא לא תעזור לך" אמרה אמא שלי, "הם
כולם מדחיקים ולא רוצים לדבר על זה. אני גם לא מאמינה שהיא
יודעת משהו שאנחנו לא יודעים."
|
"תסתכלי לי בעיניים."
"מה?"
"תסתכלי לי שנייה בעיניים. תגידי לי מה את רואה."
|
שם בשדות של פלנדריה
פרג פורח בין צלבים
המסמנים את מקומנו
וסנוניות בין העבים
|
ירא את היברוק, בן קט
שינו חדה אף ציפורניו
גור את הבאנדרסנאצ', וגם
את הציפור יאב-יאב
|
העיניים שלך,
מביטות בי
גם כשהן סגורות.
|
"נו, היא התעוררה!" אמרה פתאום אמא שלה. מה, היא גם פה? היא
שוב פקחה את עיניה, בזהירות, לאט לאט. אמא שלה תפסה עכשיו חלק
נכבד משדה הראייה שלה. היא הרגישה את הגוף שלה נשען ומטלטל את
המיטה הגדולה, ואיך היא תופסת בחוזקה ומוחצת את שתי ידיה.
|
לפני שאני מתחיל אני רק רוצה להגיד לכם שהסוף היה טוב, רק כדי
שלא תדאגו, כשאתם קוראים את הסיפור שלי. כי בהתחלה זה היה די
רע, והיו זמנים שאמרתי לעצמי, זהו. זה יהיה סוף- העולם. אבל
המזל היה שמי שטיפל בכל הנושא הזה היו אנשים מדהימים.
|
בדיזנגוף סנטר, למטה, מול הסופר-פארם. המון אנשים הומה בין
דוכני שוק-אוכל גדול ופעיל. האוויר מלא ניחוחות של תבלינים
המתערבבים בריח תבשילי בשר ושוקולד חם.
|
|
|
אוקי, אתה נמצא
בבית דו קומתי,
ומחבל נכנס! יש
לך: נייר דבק,
שקית פלסטיק,
דבש (340 גרם),
ואקדח סיכות...
עכשיו, אתה, אתה
נדפקתי אחי(או
אחותי), המחבל
כבר ממזמן הוריד
אותך, אבל השאלה
האמיתית היא: מה
מקגיוור היה
עושה?
אני, תוהה
בשכחה, שוב |
|
