|
אדם מספר הסיפורים כל כך הרבה פעמים,
עד שהוא הופך לסיפורים.
לפעמים החיים לא טובים. פשוט לא טובים.
זה הגיוני, החיים של כולם לא יכולים להיות טובים.
|
״תקווה היא רצון שתתגשם המציאות התרחשות שהאדם רוצה בקיומה״ כך
אמרתי למנער החלומית הצעיר שעמד לצידי.
|
אנשים, נפתחים נסגרים, נפצעים מחלימים, משתנים.
|
יש שירים שצריכים להישמע,
מחכים למנגינה.
יש נופים שצריכים להישמר,
מחכים ליד אומן שאת התמונה המלאה תצייר.
|
אני לא מרגישה טוב
אין לי חום
לא נזלת, שיעול או גרון אדמומי
אין זו הבטן
|
את המלחמות הגדולות,
נלחמים האנשים הקטנים.
בניצחונות המפוארים,
מנפנפים האנשים המהודרים.
|
אפשר שנשב ונשתוק, אפשר שנשב ולא נדבר.
כן, גם זו אפשרות. השתיקה בעצמתה מעבירה לעתים הרבה יותר.
אפשר שנשב ונשתוק ונקשיב לדממה.
לא דממה מתוחה. דממה טובה, שנותנת את היכולת לחשוב.
|
שתפי אותי במה שאת מרגישה.
חלקי איתי את התחושה.
אני פה לעת צרה,
אני כאן להעניק עזרה.
|
הכיסא הזה
שמישהו קודם ישב עליו
כמותי
וסיפר על צרות
|
זה כבר ניכר,
החשק הבלתי מעורער,
הרצון שמדגדג באצבעות,
התשוקה שמעירה בלילות
|
העולם,
על כל יבשותיו.
ואגמיו
על כל מרבדי השמים
|
הפסיכולוגים,
הפסיכיאטרים,
וכל שאר המטפלים,
על סוגיהם, שיטותיהם וכליהם המשתנים.
|
איש ככל האנשים,
חיי חיים רגילים.
בכל בוקר הוא קם,
ויוצא למלא בכסף את הכיסים.
|
הכתיבה היא תרפיה,
היא מזור לנפש כאובה.
היא הפלסטר המתאים לכל פצע,
הגלולה הנכונה לכל מחלה.
|
המילים שיוצאות מגופי
לא נולדו אתמול
לא ימותו מחר
|
בניינים
ישארו רק בניינים
הפרחים
רק פרחים
|
כפי שהאגם לא מנצל את כל חלקי מוחו
כך הוא אינו מצליח להשתמש בכל חלקי ליבו.
יש ביכולתו להפעיל רק חלקים מעטים, אחוזים בודדים.
איתם הוא אוהב או שונא, כואב או מתענג
|
ונאמר
שלבסוף הייתה מחליטה
לאבק את המדפים
לתלות שלט מזמין בכניסה
|
גדלת.
זה מה שילדים בדרך כלל עושים.
|
בספר החוקים הגדול,
שנחתם עוד בטרם הושלמה בריאת העולם,
נכתב
|
הפנים שלי תמיד דיברו בשמי,
וגם הדמעות שברחו מזוויות העיניים, לא עזרו להסוואה.
"למה את בוכה?" שאלת אותי,
"אני מתאבלת עלייך" עניתי, אך ידעתי כי את אינך מבינה.
|
כשחושך
מגיח השד ושולח יד לאחוז
בקורנליה
שעדיין חסרת יוזמה ומוכרחה
|
קירות הזכוכית המקיפים אותך, יוצרים אשליה חמקמקה.
הם אינם נראים, אבל צעד אחד לא במקום, יוצר את ההבחנה.
הם מקיפים אותך, מבודדים אותך מן השאר, אך בצורה משונה.
לכאורה, אתה נראה רגיל, איש ככל האנשים, חי ונושם שגרה
יומיומית של
אנשים טיפוסיים.
|
רק לא להגיע לגיל ש...
ולהגיד שחבל.
להרגיש שפספסתי, שהחמצתי.
שאולי לא ניצלתי, לא ממש ממשתי.
|
יצר הישרדות
מפעם בכולם
תאווה ששולטת
דוחפת קדימה
|
|
|
השמועות אומרות
שגדי סוקניק
צילם את הכל
והוא בונה על
הקרן החדשה
שתממן את זה.
שאול מהמוסד
מזיין את קארין
איי ואומר די! |
|
