[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 122825838 122825838  Relatively Blue

אל היצירות בבמה האהובות על קרן קהילאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי קרן קהילאל היוצרים המעריכים את קרן קהיל
כל הגאונים מטורפים. השאלה האמיתית היא איך החברה
בוחרת לראות בהם?
קרן ילידת 1987 גדלה וגדלה באמצע שומקום, וזה דווקא
מה שנותן לה את ההשראה להמשיך להפעיל את גלגלי
היצירתיות.....

אה, כן, תגיבו , זה כיף =)




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
זה היה יום גשום. יום גשום עם רוחות עזות והמון המון הפסקות
חשמל. את העבודה הם נאלצו לעשות (רומנטי עד כמה שזה יכול
להראות) לאור נרות. זבל נעורי טיפוסי. זבל סרטים אמריקאים.
בדיוק סוג הזבל שהיה הופך את היום הזה אצל כל נערה פנוייה
למושלם.

לא ידעתי לאן פניה מועדות. היא ידעה והלכה לשם בראש זקוף
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. הפעם האחרונה והראשונה.
את שמה גיליתי רק במודעת האבל שפורסמה בעיתון של הבוקר.

הוא ליטף לי את הלחי בלטיפה רכה ושאל...
הוא חיבק אותי שוב, חיבוק דוב שכזה.
אז עזבנו את הספסל והלכנו חבוקים בגשם החזק ביותר שידעה העיר.

חוסר אונים
בזמן שאנשים נבהלו מרעש הזיקוקים, אני דמיינתי לי יריה אחת
ביער שאין איש שומע.

פנטזיה
הדביקו לי זוג כנפיים. עכשיו מהכתף ומטה כבר אין לי זרועות
ואמות, כפות ידיים ואצבעות. יש לי זוג כנפיים, נוצתיות ורכות.
מתקמרות באופן מדהים. נמתחות ומתכווצות ללא מאמץ.

התעוררתי. זה עדיין היה שם. ביפ-ביפ-ביפ.
הוא נתן מבט לגבר בחלוק שעמד בפינה.
אני רק צריכה לוודא שפעם הבאה זה יצליח.

זה היה יום חם-קר שכזה. הם נפגשו על הספסל ההוא שלהם. הוא קיבל
אותה בחיבוק חזק, נשיקה רפה, ועוד חיבוק, חיבוק-חיזוק שכזה.

"הא הא! אתם לא תתפסו אותי," היא צעקה לעברם. היא ברחה מהם,
רצה בשיא מהירותה.
בעצם זה היה רגיל אצלה, היא נהגה לרוץ כל הזמן.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אכזבה
והמוזות שרות, שרות בהחלט,
שום תותחים לא רועמים

אהבה
מתנגן על קני נשמתי
פורט על מיתרי ליבי
מנסה לא לזייף

ביקורת
בשפה זרה
לא מוכרת
אני מזמרת דברי אחרים

הבדידות היא כלי

כמו בלרינה את רוקדת לצלילי החיים
ואת מסתחררת על קצות אצבעותייך
מחיאות כפיים בסוף המופע

חיוך אחד מסתיר אלף דמעות
דמעות שלשווא נשפכות

ייסורים
שורטת עד זוב דם

לכתוב
כאילו אין מחר

הוא לא ידע
היא לא אמרה
הם שתקו יחדיו
ושטו באותה סירה

הנה אתם עוברים
אחד אחד

אני הולכת לאורך החוף הרטוב
משאירה טביעות שברגע נעלמות
החול יזכור?
החול שכח. עוד מישהו
בתוכו דרך.

כועסת על עצמי
על השפן הקטן שבי
שפוחד פחד מוות להיפגע
כל כך פוחד שפוגע חזרה

עצב
להטביע את היגון באוכל
להטביע אותו בבירה
להטביע בבדידות

זה לא שיר,
זה גם לא מתיימר.

לכתוב בשביל
לכתוב על שביל

מדהים כמה מהר
אתה רוצה שהכל יגמר
מדהים אותי פשוט
איך הכל חוזר על עצמו
משחקים בבובות, נותנים להן מכות
אני נדהמת מחדש
כל פעם שהשחר עולה
פשוט מדהים...

מצב
מה עושים כשהזמן עובר
כשהזמן עובר והכל מתבהר
הכל מתבהר וזה כואב

את היית היפה מכל
את היית החכמה מכל
את היית ואינך עוד

אני לא מה שאתם חושבים שאני
אני קצת מהכל
ובעצם לא כלום
אני המתבודדת המתאבדת

געגוע
מחשבות על אנשים שהיו,
שהיו ועדיין ישנם אי שם.
כבר לא כאן אתי,
הם התפזרו בעולם.

הסתיימו המילים.
מתחילה לקרוע אותן,
דף, דף מלא בך
עמודים גדושים
במה שיכל להיות.

הם גנבו אותה
הם חטפו אותה
הם רצחו אותה

לא ברור לי מה
מזין את התחושה
זה הרי נגמר
ועדיין

הרהור
אני לא פוחדת מהמצב
השמחה והאופטימיות הצבועה

יחסים
אוהבת לא אוהבת
חשבתי שהוא שונה
איך הייתי רוצה לשנות את התסריט

לחיות את הרגע,
ועוד רגע
ועוד רגע,
לחיות.

וידוי
רציתי לכתוב לי
להטיח יסורי על הדף

כמו הים השואף אל החוף
כמו היקום השואף לאינסוף

אכזבה
שוב מרגישה שהפעם אולי
ואז מתפכחת לנוכח האמיתי
שוב זה לא סיפור
שנגמר באתה ואני

הייתי רוצה להיות
תוססת כמו שמפניה
מלאת אנרגיות
ומשכרת במהרה.

אומרת הכל, בקול של דממה
ובין שקט לשקט נשמטת אנחה
שתיקה, האין היא סיום מושלם?

תסבול אני אומרת
תסבול לאט ועמוק
כמוני בימים חמים
אלו.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
לא מכירה אותך מספיק ועם זאת רוצה שתרצה אותי, רוצה שתפסיק
לפחד, שתפסיק להילחץ.

היפרדות
זה נגמר בטלפון רק כי לא רצית להתמודד עם התגובה שלי. אנוכי.
נהנית משני העולמות, גם לפגוע בי וגם לגעת בי. מניאק.
ועכשיו הכל כל כל כך מוזר. אני פתאום לבד.

יסורים
אני אשאר לבד כי יותר מדי קל לי לאבד אנשים.
אני אשאר לבד כי אני לא מוצאת אנשים באותה קלות.

כן, אני כועסת.

אני לא עצובה, אני לא שמחה. אני לא יודעת מה אני, אני מודעת
היטב למה שאינני.

משום מה שוב בא לי ללכת (אתה ודאי יודע לאן). אתה ודאי שואל את
עצמך למה? זה פשוט מאוד כי רע לי.
על הפנים שלי אין חיוך עכשיו... אז כן רע לי, ואני מקווה שאתה
קורא, סתם בשביל שתדע...

פתאום נהיה לי רע. אתה מכיר את זה?
אבל כשאתה מסיים לצרוח אתה מגלה שכלום לא השתנה.
המולת היום בקרע, השמש בשמיים, איזה זבוב בא לבקר, ואז, רק אז
אתה שוכח הכל ונרדם.

הרהור
ואם אני אשתוק זה יעזור?
אז אני משעממת, ייתכן... יתכן גם שככה אתם תופסים אותי

אני, אני סובלת

חוסר אונים
אתה יכול לתאר לעצמך מה קרה כאן לפני 60 שנה?
לכאן, למקום הזה, נכנסו רבבות יהודים, שלדים ערומים מכל.
ערומים מבגדים, משיער, מבשר וחשוב מכל מזהות, מנשמה.

לפעמים זה פשוט נמאס, כמו עכשיו למשל!
נמאס לי כבר מכל הקטעים שלך.
עכשיו באמת הכעסת אותי, אבל באמת!

אני לא מבינה איך, אני לא מבינה למה עשיתן לי את זה.
אז אני לא פתוחה וידידותית כמוכן, אז זה אומר שצריך לשכוח
ממני? ועכשיו אתן אומרות שאני חסרה לכן. למי בדיוק אני אהיה
חסרה? למה אני אהיה חסרה? איך אני אהיה חסרה?

קצרצר
מסתובב סביבך
ומצר עצמו
אחרי כל הקפה.

האהבה היא תרוץ עלוב לטיפשות.
כן, אני באמת מאמינה בכך. תחשבו על זה בהיגיון, מה יותר מטופש
משני אנשים שקוראים אחד לשני בשמות כמו מתוקי, חמודי ושות'. גם
נערות שמרדימות עצמן בפנטזיות על אהוב ליבן זה לא יותר טוב.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
מצחיק איך אני עוברת שוב ושוב על אמות המוסר שהצבתי לי.


לרשימת יצירות הצילום החדשות
סידרה
אל היצירה
צילום צבע

סידרה
אל היצירה
הידד לשותלות!

דיגיטלי
אל היצירה
אחוות השותלות מכה בשלישית

דיגיטלי
אל היצירה
קיץ 2004




אל הארכיון האישי (21 יצירות מאורכבות)
אפרוח ורוד,
תעשה לי ילד!!!





אחת שנמשכת
באופן נואש
לאנשים שאבא
שלהם ערומ'קו


תרומה לבמה





יוצר מס' 20461. בבמה מאז 17/3/03 6:33

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לקרן קהיל
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה