|
בשעות המאוחרות של הערב, שמעתי דפיקות בדלת, הופתעתי כי לא
חיכיתי לאורחים, אבל קמתי לפתוח את הדלת. והנה היא עמדה שם,
וחייכה אלי בחיוך זנוח כזה. כבר אז שמתי לב, שעיניה לא מבטאות
שום רגש, הייתה בהם ריקנות מצמררת, שחלחלה ישר וגרמה לי להרגשת
אי נוחות.
|
בבית הלבן, עדנה כהן שתתה את קפה הבוקר הרגיל שלה, חלב דל
שומן, שניים סוכרזית. היא פתחה את העיתון ועינייה נעצרו על
הכותרת.
|
זה היה יום רגיל, כמו כול אותם הימים. היא אכלה ארוחת ערב,
וזרקה מבט חפוז על לוח שנה, מחר הוא חוזר. היא לא ראתה אותו
כבר שבועיים, וגם השיחה האחרונה יצא קטועה. הוא רק הספיק לומר
" אימא, דני בבית חולים. אנחנו עולים לקו, אד אני אנהל את
המבצע במקומו". היא דאגה,
|
|
|
הפתרון לבעיה
הפלשתינאית הוא
אחד, צריך לגרום
להם לחשוב שהם
חשובים ורק כך
הם יבינו שלמות
ככה סתם למען
מטרה אבל ללא
סיבה זה לא
לעניין ותוך שנה
שנתיים הם כבר
יבינו.
משה קרוי, בן
שלושים נאיבי
שלא יודע מה
העתיד תומן
בחובו (תרתי
משמע). |
|
