|
שני ילדים שיחקו בסוסים ואבירים, האביר רכב כל היום
על הסוס וצעק "דיו דיו" והסוס צהל "איי איי".
אבל בערב האביר הכניס חבל לפיו של הסוס ואמר לו:
"אתה קשור" והלך הביתה, והסוס נשאר בחוץ ובכה, מפני
שמהר מאוד החשיך והוא מאוד רצה לאכול.
מישהו הבחין בילד ושאל אותו "ילד למה אתה לא הולך
הביתה?"
"אני לא יכול" מלמל הילד כשהחבל בפיו "אני קשור".
"אז למה לא תפתח את הפה החבל ינשור ותוכל ללכת?"
"כן" השיב הילד בעצב "אבל אז לא אהיה סוס"
האביר זה אתה כבודו (אלוהים) והסוס זה אנחנו האנשים,
כבודו ברא אותנו בתור שעשוע כדי לבדר את עצמו, אבל
מה לעשות אנחנו לקחנו את עצמינו ברצינות.
מתוך "אדם בן כלב" של אלכסנדר צ'רבינסקי
ילידת סוף 86' התחילה ללמוד מוסיקה, אולי יום אחד
לשירים שלה יהיו גם לחנים.
כותבת מה שעולה בראש ובלב, לפעמים על עצמי ולפעמים
על אחרים לפעמים דמיונות ולפעמים גם שקרים.
מעריכה כל תגובה או הערה ותודה רבה.
אני יושבת לבדי, שותה עוד מיץ תפוזים, לידי עוברת גברת עם בטן
שמנה ועגלה. מדברת עם חברתה בהתלהבות רבה. איפה התינוק? מה,
שכחת אותו בבטן?
|
אם יש לך הכל, באמת הכל, האם בסוף אין לך כלום?
|
חצי מסוממת היא גררה את רגליה כשנכנסה אל האולם. האנשים מחכים
לה, היא צריכה רק לשים את מסכת האיפור וללבוש את השמלה שתלויה,
מחכה לה, על הקולב. אהרון נכנס לחדר ושוב כתמיד, הניד בראשו.
|
לא חשבתי שיהיה כך
בארץ המובטחת
|
ואני כאן
ואיש אינו מגיע
ואני כאן
|
מחברת שחורה של חלומות
מחברת שחורה של אשליות
נכתבת דף אחרי דף
|
השדים מתחת למיטה
שולחים את הידיים
|
בין העצים שבשלכת
עוד עומד הבית
אותו הבית שהכרתי
כבר לפני שנים
|
מצטערת
על הפעמים שבגללי בכית
על השקרים, על הסודות
|
שבת בלילה
לילה לבן
שקר אמת
שקר לבן
|
רק תצילו אותי
לא אכפת לי איך
שמישהו יציל אותי
|
חלון נפתח עולה האור
נרות דולקים
שבת שלום
|
חמישה צפצופים ואחד ארוך
שישה נאנסו, עשרה נרצחו
שלושה פוליטיקאים בבית משפט
התראות לפיגוע, אחד התאבד
איך אפשר שלא לפחד?
|
השעמום שלא נגמר
ובשתיקה כולם שומעים
|
רק אני חושבת בלילות
ובימים חולמת
אין תשובות רק שאלות
ומערבולת מסוימת
|
אולי אחרי הכל יהיה בסדר
אולי אחרי הכל אפסיק לחשוב
|
שוב מרגיש אחר
גם במקום מוכר
העולם רואה ומתנכר
ושוב אני רק זר
|
יש איזה סוד
התושבים שם יודעים
אומרים ששם מותר
אומרים ששם שומעים
|
כי בבית אי אפשר
שם אזעקות, נופלות פצצות
כולם ברחו להם לרוץ
אצל סבא בקיבוץ
|
רוצה מיתר שמנגן קרוע
ובכלל לא מתבלבל
רוצה שהכול יהיה ידוע
ונוכל להשתולל
|
להביע במילים את מה שבלב
זהו הנשק שלי
|
אנשים ברחוב או אנשים מוכרים
עושים טוב על הלב, גם כשלא מדברים.
|
איך אפשר לצאת מזה עכשיו
אם תצליחי לצאת מזה עכשיו
הלכת רחוק מדי
רחוק ועמוק מדי
|
קרה דבר
משהו נסתר
עומד בקצה המוח
לא מצליח לצאת במילים
קרה דבר
|
יש אנשים שלא שווה להכיר
לא שווה להסביר
לנסות להבין
|
הלב מחמיץ פעימה
כשמתחילה עוד אזעקה
פיצוץ שנשמע מרחוק, מקרוב
כבר לא יודעים בדיוק מה לחשוב
|
מאמא שלי למדתי דאגה
אבא שלי לימד אותי ציניות
הציפורים לימדו אותי לשיר
השמים לימדו אותי גבול.
|
כל אחד שכותב יודע מעט
על חיי אחרים וגם על הפרט
|
ראינו אתכם צמחים וגדלים
ואט אט הופכים אנשים חדשים
תמיד הייתם כל כך נהדרים
שמחים רוקדים וגם שרים
|
את לא ציפור
ואין לך כנפיים
אם תנסי לנחות
בטח תפלי למים
|
אני לא מכירה אותו, אז למה אני בוכה?
אני לא מכירה אותו, אז למה לי כואב?
אני לא מכירה אותו, מה ההרגשה?
אני לא הכרתי אותו
|
אז איך לבחור, ולאן ללכת?
מה לעשות כשהדרך מסתבכת?
|
עטופות ללא דופי
ארוזות וסגורות
נעולות במנעול
מלאות מחשבות
|
אם יש עוד מישהו בממלכת העצב
מישהו אחד מלבדי
האם הוא שומע, הולך בקצב
האם הוא רואה גם אותי?
|
מנורות בעיניים
נדלקת, נכבית
רועדות השפתיים
מפחדת לצאת
|
אני שייכת לעכשיו
אני שייכת לחלום
חיה בתוך סרט
גם כשהראש אומר אחרת
|
חושך, לילה
בשמים אין עב
ילדה בודדה
בלילה בלי כוכב
|
על המדרגות מחוץ לבית
בשיער זהב ועיניים אדומות
|
מחפשת את החלומות
גם אם לא תדע למצוא
תלחם בכל המלחמות
ללא פחד ובעיניים עצומות
|
ילדה שותקת
בעיניה זגוגיות
|
אם רק הייתי שומרת
את כל השירים שכתבתי
אם רק הייתי שומרת
גם את אלו שלא אהבתי
|
מסתכלת מהצד על החיים של כולם
ולא רואה בהם כלום ולא רואה בהם עניין
יושבת לי בשקט, פה סתום, עיניי פקוחות
לא צריכה כלל לדבר אבל מילים אצלי צורחות
|
הוא כמעט
תמיד ליד
מסתכל לו מהצד
הוא כמעט
אולי לעד
בתוך המגירה
|
משחקים אותה רגועים
כשבעצם הכל בוער
איך אתם מסוגלים כל הזמן לשקר?
|
אם אתה למעלה
ואולי שומע אותי
אני כאן למטה
בבלבול תהומי
|
תעזבו אותי בשקט
יש לי שפע בלגן
רק רוצה פינה לשבת
ולשכוח את הזמן
|
אבל זה הסוד שלי, נכון? אף אחד לא ידע, הם לא יודעים, הם לעולם
לא ידעו.
|
ם עוד מישהו במקום הזה יגיד לי שלא אכפת לו, אני אתפוצץ! לכולם
אכפת, לכולם! כל מי שמתייאש הוא פשוט פחדן. נמאס לי לחיות
במקום שכולם מסביב אומרים שלא אכפת להם. אז מה אם בסוף עוזבים,
גם את החיים עוזבים בסוף, נמאס לכם גם מזה?
|
בסתר לבה היא כתבה שירים, חלמה להיות מפורסמת, לשיר בלהקה שהיא
תקים.
וביום ההוא בדרך הביתה היא עמדה בצד הדרך, האצבע למעלה כמו
תמיד. והיא אמרה כן, וחייכה, "אין בעיה, אני אראה לך את
הדרך".
ויותר היא לא ידעה.
|
אל הארכיון האישי (31 יצירות מאורכבות)
|
|
1,2,3,4,5...1,2,3,4,5,...1,2,3,4,5...
אריה דרעי סופר
אצבעות בכלא. |
|
