|
ילידת בריה"מ לשעבר, 88. עלתה לארץ בסוף מלחמת
המפרץ, 91.
חיילת ממורמרת בצבא ההגנה לישראל (עד מתי ספט' 06?),
אך עם זאת כ"כ שמחה שאינה חבה מאום לבית הסבל אשר
מתיימר להיות מוסד חינוכי.
עמוק בתוך קשר רציני של יותר משנתיים עם בנאדם נפלא.
בוגרת מגמת ביולוגיה ומדעי החברה (בהצטיינות).
גרה בחור בסביבות מרכז הארץ (יותר פחות ופחות
יותר).
עדיין לא בטוחה מה תרצה להיות כשתגדל, אבל יודעת
לבטח מה היא לא תרצה להיות.
סוגדת לטבע, לבעלי החיים ולאנשים טובים באמת (אגדות
חיות, אפשר להגיד).
צינית-אופטימית, אשר דוגלת באמרה:
"Smile, it could be worse!"
לאחר כשבוע הבחנתי שעציץ הבזיליקום גווע במרפסתה של השכנה שלי,
אך שלי עוד הוסיף לשגשג. באחת הפעמים שהגיעה לבקש שקית חלב,
שאלתי אותה לגבי הבזיליקום. "בזיליקום לא גדל בחורף", ענתה
באיפוק. "הם מתים מהקור".
|
יצאתי מתחנת הרכבת ונעמדתי באמצע תחנת האוטובוס. הסתכלתי סביבי
ולא ראיתי אותו.
התיישבתי על שפת המדרכה וחיכיתי. השמש הדרומית היכתה בפני
ובכתפי החשופות למרות שהייתה זו שעת אחה"צ.
הייתי עייפה.
הרכבת שממנה יצאתי פלטה נהימה, נשמע שקשוק קרונות והיא יצאה
|
שמיכה לבנה,
מכסה אדמה מיוסרת,
מכסה את עפר בני עמי.
|
תדעו רק שהאהבה שלכם
היא השקר הכי גדול
|
למען האמת הוא אף-אחד בשבילי.
ולמרות זאת הייתה לנו אהבה משותפת, מעין איחוד שכזה,
אהבתו ואהבתי לאומנות הפלירטוט.
|
המוסיקה ביתרה את הדממה לאלפי חתיכות, משאירה את כולם מלאים
בה.
|
כבר שבוע ימים שאני חוזרת הביתה, פושטת את בגדיי ונשפכת אל תוך
מיטתי, מתעטפת בשמיכת פוך ישנה, למרות החום הנוראי, ושוקעת
בשינה עד הערב.
|
והסוף בצבץ לו מתוך כל ה"יש", ולאט לאט הפך ל"אין", וזה היה
ממש נורא, וכולם אמרו לי שזה לא טוב שהכל ככה, ולי לא היה
איכפת.
|
כשנכנסתי לחדר המפקדה, הוא היה חשוך ומלא עשן סיגריות.
המפקד, הצית את המצת בתנועה מגושמת והדליק לעצמו עוד סיגריה.
|
הפנסים של העיר הגדולה ושיחות בטלות, וגם לא בטלות.
קלות בלתי נסבלת כמעט,
אך בכל זאת עדיפה על כל המשקל שבעולם.
|
יש גם חיילים אמיתיים, שלא מפחדים מחושך, ואוהבים מספיק בשביל
להתגבר על הכל. אני לא חיילת אמיתית. אני מפחדת מהחושך.
|
אני תמיד מרגישה הרבה יותר בטוחה ורגועה כשיש לי חפיסת סיגריות
בתיק.
אבל היום, אפילו חפיסת ה-LM לייט הכמעט ריקה שבתוכה היו שלוש
סיגריות וקופסת גפרורים לא הצליחה להעביר ממני את ההרגשה
הנוראית הזו.
|
אנשים גדולים, לעומת זאת, אינם זקוקים למילים גדולות וחלולות
כגון Forever.
הם חיים את הלעולם, ואין הם משתוקקים להוכיח זאת, כיוון
שאף-אחד לא מטיל בכך שום ספק בכלל.
|
היערות שהקיפו את בורות ההריגה בטרנוב
פולין 2005
|
אושוויץ,
מבט מתוך חלון המשרפות אל אור שמש האביב.
23.3.2005
|
איך מתוך התמונות זועקות הדמויות שבכלל לא נראות שם,
קולות ילדים. קולות טהורים.
אני יכולה לראות אותם, נשענים על הקיר המלוכלך, פושטים יד
קטנטנה, רזה, מבקשים לחם. תפוח אדמה רקוב.
אני יכולה לשמוע אותם, בוכים מתוך כאב ורעב.
להרגיש אותם, את הנשימות הקטועות ב
|
אושוויץ, בירקנאו.
מרץ 2005
|
28 לספטמבר, 2004. תחנת הכוח של חדרה, חוץ קיסריה.
|
צולם ליד בורות ההריגה בטרנוב,
פולין 2005
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
נניח, שהידיים
שלכם היו שתי
משגרי טילים
ענקיים, מי,
ואני שואל אותכם
ברצינות, היה
מתעסק איתכם?
הצבא כמובן, כי
כשיש לך בן אדם
עם 2 משגרי
טילים בתור
ידיים, אתה
משתיל כוונות
לייזר על
האוזניים שלו,
ושולח אותו
לעזה
אני, שצריך
להפסיק להמציא
נשקים |
|
