|
קאתרין דול נולדה בשנת 1984. בצעירותה היא הושפעה
רבות מהספרים שקראה ולכן החלה לנסות את מזלה בכתיבה.
זוהי הפעם הראשונה שהיא חושפת את יצירותה ברבים.
הדבר הראשון ששיר הבחינה בו היה שאף אחת מידיו של אסף לא הייתה
חבושה בגבס. הדבר השני שהיא הבחינה בו היה שפניו של אסף היו
חיוורים מאוד. כשהוא התקרב אליה הוא אמר: "אני מצטער. לא רציתי
לספר לך בטלפון".
|
הייתה זו שעת לילה מאוחרת ובתחנת האוטובוס החשוכה ישבו בחור
ובחורה צמודים זה לזה. הרוח הקרה הכתה בהם ללא רחמים. לראשונה
מזה 18 שנות חייהם הם נקלעו למצב כה מסובך שהם לא ידעו כיצד
להיחלץ ממנו.
|
היא לא הבינה מה קרה לעידן המקסים, האוהב שהיא הכירה. מה קרה
לו ששינה אותו עד כדי כך שהפך אותו לאדם אחר.
|
היא ישבה מולי, עיניה דומעות, ולחשה ברגש את המילים שחיכיתי
כל-כך הרבה זמן לשמוע: "אני אוהבת אותך".
אמא שלי.
|
הוא לא ידע להגדיר מה היה בה, אך היא משכה אותו ובו זמנית גרמה
לו לתחושת אי-נעימות. הוא החליט ללכת אחריה.
|
הדבר היחיד שיכלה לחשוב עליו היה רועי. החיוך היפה שלו, הצליל
המתוק של צחוקו, שערו הרך, מגע ידו המלטפת. כל אלו העלו דמעות
בעיניה.
|
את מרגישה את הכבדות המעיקה מושכת אותך מטה ואת נלחמת בה כדי
להתקדם. את דוחפת את הדלת בשארית כוחותייך, שולפת את המפתח
ונכנסת אל הדירה בגרירת רגליים. התיק נזרק בהיסח הדעת בכניסה
לחדר השינה והעפעפיים כבר מושכים זה אל זה.
|
מהותו נכרכת סביבי
כמו צעיף שהולך ומתהדק על צוואר
|
מרגישה לבד. יודעת שזו לא רק הרגשה אלא גם המציאות. יודעת שהיא
לבד.
|
החדר הקטן והריק החל להסתחרר סביבה בפתאומיות ורגליה קרסו.
גופה צנח אל המיטה ברפיון איברים, כמו בלון שחור נפער בו.
|
היא עצמה את עיניה, לקחה נשימה עמוקה ודמיינה את עצמה קופצת.
פורשת את ידיה כמו כנפיים וצונחת למטה באיטיות אינסופית.
|
|
|
