|
I am innumerous; I am divine
I am EVERYTHING, and yet
|
באמת היה מאוחר
חיים שלמים חלפו ביעף
ורק הניצנים הרקובים של אהבה נעדרת
סירבו לנשור מענפיו המתים
|
אמלט למקום אחר בו חיים אנשים כמוני
אנשים ממומצאים
אבל כל אלה הם הגיגים של אדם מטורף
שברח אין-ספור פעמים מעצמו
|
כבר לא אותה אחת עומדת ברציף
יושבת מצפה לך,
כבר לא תבוא רכבת
שתיקח אותי מכאן,
לעבר שקיעות יפות יותר
|
ואי שם אני עפה, בלי שום סיבה ממשית
יחד איתי נישאות מילים באטמוספרה
|
איך אפשר לתאר רגע, להעביר אותו לאנשים אחרים?
איך לשחזר את פעימות הלב המואצות, את ריח התפוזים,
את המבטים החטופים וההתרגשות שאוחזת בך.
|
פיסה של שמיים וריח של כלום
ורביצה על ענני קצפת ורודים
סנוניות שוקולד ושמשות קרמל
וזוהר אפוף של מחר
|
מהן החרדות של אדם
הטובע בכוס יין אדום
כחימר על גדותיו של נהר מצולק
|
רק השנים חוקקות בך עמוק כמו סכין יפנית בפלסטלינה
ואין היגיון, אין מציאות רק מסיבות חוף של משוגעים
|
כמה ילדותי
לראות עצמך מבוגר
|
היו ויהיו ואתה נותרת
בודד, רם וגאה
כמו פסל יווני ואני לרגליך
מביאה תשורות, חייה בזיכרונות של כפות ידייך
|
|
|
פעם בארבע שנים
יש אולימפידה,
אנחנו שולחים כל
מיני מתמודדים
שחוזרים מקסימום
עם ארד או במקרה
היותר מחמיא
כסף,
חודש אחרי יש את
אולמפיאדת
הנכים, שכשהם
חוזרים יש מטוס
מיוחד שמביא את
המדליות, אנחנו
הארה"ב של
המדליות.
שזה מרגיע אותי,
כי אם מחר תיהיה
התפוצצות
גרעינית וכל
העולם יפגע,
כולם יהיו נכים,
אנחנו מנצחים את
כולם.
עמוס מהמוסד
מוצא נחמה
בפרוטזה. |
|
