|
ושקמה באותו בוקר אפרורי וקר בשיא החורף, לעוד יום רגיל כנראה,
לא היה לה מושג כיצג היום ההוא יגמר, היא לא תיארה לעצמה את
השתלשלות העיניינים שהביאו אותה לשם, היא לא חשבה לרגע, שזה מה
שיקרה...
|
הגעת מאחורי והנחת את ידייך על כתפיי, קשרת את עיני בסרט ולחשת
לי לא לחשוש... הובלת אותי בחיבוק אל עבר המקום לא ידוע,
עלינו, ירדנו, נסענו, ולאורך כל הדרך לא חדלת מלאחוז בי,
הרגשתי כ"כ בטוחה בידייך, כ"כ מוגנת.
|
"אני לא יכולה לחיות בלעדייך" אמרתי בשקט, ברוך, דמעה בעיני.
"את חייבת" אמר, ספק בכעס, ספק בעצב. נשק במצחי, והלך.
משאיר אותי לבד כולי, התמוטטתי על הריצפה מחבקת את רגלי,
המומה, איך זה קרה?
|
15 שנה בנו אותי
בובה שקטה וטובה
15 שנה בנו אותי
סיפור הצלחה
|
קופסא לבנה, 30 כדורים
עוד צעד מקרב לעולם המתים.
|
אני מאוהבת!
צוחקת ובוכה,
מסתכלת בתמונה
ומרגישה נבוכה.
|
אחרי ימים של געגועים ובכי לא נפסק
אחרי לילות ארוכים וחסרי שינה כל כך
אחרי שחשבתי שאין עתיד מוצדק
אחרי כ"כ הרבה עצב ושנאה
אחרי שלא היה בי כוח לקום מהמיטה
אחרי הכל,
התקשרת.
|
אל תדבר אלי עוד
עם עיניך השקטות
ושפתייך הרכות
|
אמרת שאת תמיד לטובתי
מרוב טוב שעשית,
את הרסת אותי.
|
אני יודעת, אין לך צורך להסביר
אני יודעת, אין לך צורך בכלל לדבר,
אני יודעת מה אתה מרגיש
יודעת מה אתה חושב
אני יודעת שאתה אינך אוהב אותי יותר.
|
לפעמים אני שונאת אותך,
שנתת לי תקווה.
|
כשבאתי אליך, לפני כמה ימים
באתי לקבל עצה,
באתי לקבל תשובה.
|
ילדה קטנה בתוך ההמולה
ילדה קטנה יושבת-
בוכה,
|
זה גרוע יותר ממוות,
זה הכאב,
הכאב שלא עוזב לי את הלב,
הכאב שהורס לי את המוח
ולא נותן מנוח.
|
הם מכירים אותה,
כך הם חושבים.
מכירים את הילדה העצובה,
אומרים שזו סתם תקופה קשה,
|
זוכרת את הרגע הראשון שראיתי אותך
ולא רציתי בך
זוכרת את הנשיקה הראשונה
איך אחריה הרגשתי מגעילה
זוכרת איך שהתקשרת
ולא באתי, ולא ידעתי
שאתאהב בך...
|
אני מצטערת שלא באתי לפה
מחוברת לכפתור
שלפעמים הייתי יכולה לסגור.
|
השארת אותי לבד
בדרך לא בנויה,
השארת אותי לבד
למצוא את הדרך חזרה.
|
חזרתי למקום שהייתי איתך
בפעם הראשונה,
שהייתי שלך...
|
החיים הם כמו כלב,
ככל שגדולים יותר, מסוכנים יותר
והקטנים נובחים,
ולפעמים נושכים.
|
בלילה ישנתי
ועלייך חלמתי,
על הכר בכיתי
ואותך רציתי.
הדמעות זרמו,
וחיבוקך לא בא,
ואני אותך כל כך רוצה.
|
קמתי בבוקר, השמש זורחת
וציפור הקנרית שלי, תולעת בולעת.
איזה יום נפלא היום, אצא לנסיעה
אקח איתי את תיקי הכתום וגם שמשייה,
|
לפנינו מונחת ילדונת,
אבוי, ילדונת קטנה,
חוסר האור בעיניה אומר
שהיא איננה ילדה רגילה
|
למה את כועסת?
למה את בוכה?
מבט עצוב בעיניך...
תני חיוך ילדה!
|
חותכת את עצמה כדי להרגיש
שהגוף שלה,
שייך לה.
|
ראית את הכאב בעיני,
ראית את הפצעים על רגליי,
ראית את הדם על שפתיי
|
האם אי פעם קמת בבוקר בתחושה איומה?
הרגשת שאת פשוט לא שווה?
האם אי פעם הרגשת בודדה?
האם בחייך ידעת אהבה?
|
כמו ציפור תמיד רצינו להיות,
כמו ציפור...
לעוף אל מעל לדמיון
לא להיות, לא לפחוד, לא לרעוד
בעננים, שם החיים מושלמים.
|
מעדיפה היא לחיות ללא חופש
כי חופש מוזר הוא בשבילה,
לכן עומדת, שותקת
לא פוצה הפה במילה.
|
דווקא לי זה קרה?
דווקא לי...
ולא האמנתי, לא נשמרתי.
איך אני התאהבתי בך?
|
כי רציתי להישאר שם ולהרגיש
רציתי לדעת איך זה
רציתי לגעת בכאב
לנשק את המוות
|
ושהדם לא הפסיק לזרום
תודה לאמא ואבא שהביאוני עד הלום
|
שנינו היינו מסוממים
אני מאהבה
אתה מסמים.
|
למה אתם מסתכלים עלי?
מה אתם רוצים?
|
תראו אתכם, יושבים שם ומחייכים
תראו אתכם, פרצופים מאושרים
הכאב לא נגע בכם,
הוא איננו מתקרב
הפחד לא פגע בכם
הוא לא יוכל להתמודד.
|
ומבחוץ, מבחוץ ניראתי כמו כל השאר, מתבגרת רגילה, מטומטמת
באופן ממוצע, סתם בחורה שמחפשת תשומת לב במקומות הלא נכונים.
|
"אני שונאת את עצמי ורוצה למות".
הנה משפט דכאוני טיפוסי שלא נדיר לשמוע אותו, בעיקר מפיהן של
נערות מתוסכלות בנות 15 - בגיל ההתבגרות.
אבל הפעם, נראה שזה הרבה יותר מזה.
|
והלילה, כבכל לילה, הנחתי את הפלאפון ליד המיטה וחיכיתי,
לשווא, הנה 12... 12 ודקה, דומיה. כן אני יודעת כמו בכל יום
ארור בחודשיים האחרונים אתה לא הולך להתקשר, נפרדנו, שכחתי...
|
זה אותו סיפור תמיד, כמו הרבה אנשים לפני גם אני הייתי זקוקה
למשהו, משהו מיוחד, שונה, מדהים, משהו שיוציא אותי מכאן,
מהעולם השחור הזה, וכשהדבר הזה הגיע, אפילו אני לא הבנתי את
זה.
|
|
|
גם אני ראיתי
אור היום בבוקר,
אז מה?
עוד סופר כושל |
|
