אתם בטח לא יודעים מה יש בתמונה שלמעלה. בטח גם לא
איכפת לכם מה יש שם, אבל מה לעשות, אתם לא תוכלו
לעצור אותי מלכתוב לכם, נכון?. אף אחד לא יכול לעצור
אותי עכשיו. אפילו אם תנסו לא לקרוא, זה לא יעזור.
הכל כתוב, עובדה שהמשכתם לקרוא עד כאן, ואפילו שזה
לא הרבה, זה משהו, כי מילה זה המון - לפי אתגר קרת.
אז הגיע הרגע שבו אני אספר לכם את האמת שבתמונה.
בתמונה יש נעלי בית. לא סתם נעלי בית. אלא נעלי בית
שאמורות להיות שתי קרפדות ירוקות. משם בא גם השם:
"קרפדה ירוקה". תגידו לי שאני לא מקורית..

אמורים לכתוב פה עליי? למה? זה במלא לא מעניין
אף-אחד.

אתם פשוט חראות של בני אדם (לפחות אלא שנותנים ציון
ליצירות שלי..). אז לא אהבתם את היצירה שלי עד כדי
כך.. זה לא אומר שצריך לתת לי ציון במינוס! מה הקטע
של הציון הזה בכלל?!
בדרך כלל אני כותבת כשאין לי מצב רוח או סתם, עכשיו
למשל דווקא יכול לצאת משהו טוב.. אבל יודעים מה? אני
לא יכתוב עכשיו כי אני יודעת שבמילא תתנו לי ציון
חרא.
רק אל תבכו, זה יתן לי הרגשה חרא של פרה, וזה יותר
גרוע מסתם חרא. זה לא אשמתכם, באמת לא.. רק אל
תבכו.. עסק?
ת'אמת אני די בטוחה שאתם לא בכיתם, אתם אנשים גדולים
מידיי, זה לא הפוזה שלכם, וגם אם כן, פאדיחות.

אני כרגע במשבר אמצע החיים, זה אומר משהו? (אני
באמצע משחק הקופסא "משחק החיים", מחליפה עבודה).

אמורים לכתוב פה כל-כך הרבה? אני מקווה שלא עשיתי
רע.. רק שלא עשיתי רע..

טוב, זה הכי טוב. הכי טוב זה הכי טוב. הבנתם? אני
לא.

הורים דואגים? מוסר השכל "אאאאאפצ'י". "לבריאות, חטפת צינון?", שאלה אותי אמי. "כן, אני חושבת. איפה יש טישו?", שאלתי. "קחי", אמי אמרה תוך כדי שהעבירה לי את הטישו. "בדקת אם יש לך חום? אולי את חולה בשפעת?" אמי החלה לדאוג, "רק אל תדביקי אף אחד, שמעת?".

אוהבת, לא אוהבת יסורים אהבתי אותה כמו שאף-פעם לא אהבתי אחרות. הייתי בטוח שנישאר יחד לעולמי עולמים. אני תמיד ידעתי מה היא רוצה או חושבת באותו רגע וגם היא אותו הדבר לגבי. האהבה שלנו הייתה מושלמת, אפילו יותר מידיי מושלמת. היינו ממש זוג יונים בשיא אהבתם.

גן-עדן באדמה סידרה

הלבשה תחתונה על נייר

פרצופלוחים ציור ילדים

ג'יפסי - החתול דוגמן סידרה

ג'ינס יציר מחשב

ללא פנים יציר מחשב

נוף מצוייר יציר מחשב

קרפדה ירוקה עיבוד ממוחשב