|
נגעת בצמרות העצים
בלילות של ירח מלא
רוקד מכושף עם טווס דימיוני
נוטש את הגוף לדקה וחוזר.
שכבת שיכור בצד הדרך
כלביך מלקק את פניך
עננים, ציפורים,
התקרבו ודיברו אליך.
ועכשיו אתה כאן,
במכונית משומשת,
עם תיבת הילוכים
תקועה ברוורס.
מבקש אם אפשר,
להיות רק עוד פעם,
ברגע של חסד
קשוב אל הלב.
כשעיניך פקוחות
אוזניך כרויות
ורגליך יודעות מעצמן
לאן הן הולכות...
"נגעת בצמרות העצים"/ אהוד בנאי
כשהתעורר, היה זה אמצע הלילה ורוח קרה נשבה על פניו,
על קמטיו העמוקים, חדרה עמוק לצלקותיו האינסופיות- כל צלקת
לזכר רגש
שאבד, כל רגש קטן שקבור עתה בליבו...
|
רוח נושבת, פניך קופאות,
אוויר צח ישר לריאות,
עין דומעת, שיניים נוקשות,
מקשיב לדממה מלנכולית כזאת
|
כל אילם ושירתו,
כל רואה ועיוורונו,
משוגע בשפיותו,
רוצח בצדקתו
|
הם עמדו שם, בחושך, בקור, לבדם,
ואין איש או רעה איתם,
כך כבר אלפי שנים, הראש אי שם בעננים,
אין איש יודע בני כמה הם עכשיו,
הנה הם כבר לא נוצצים ככוכב
|
כל חיי במרדף אחר טעם.
בכל הצבעים, כל הצורות, מכל הסוגים כל הריחות,
כל חיי כחלום.
מציאות מדומה כביכול.
|
מבחוץ- לב סלע הוא,
מבפנים- כמהה למגע אנושי,
אך הזמן משקיט כל סערה מודחקת, כל בעבוע נפש,
ההולך ותעצם בעמקי הנפש.
|
את אוהבת לצעוק
מחכה לדממה שתישמע את קולך
ואולי נעלמתי התערבתי עם צל
או שאת רק עצמת את עינך בליל
|
ושם בחלום חופשיה כעורב
שחורה מנקרת ועפה הרחק
כנפיים פורסת לציד הבא
בשבילי השעון מתקתק בשלווה
|
דם רעיך זועק מן האדמה
אחר נפשו עוד מגשש
עם תקווה מזערית שהיא עוד תשוב חזרה
לא תבלע בשממה האסורה
ובלבד שתתאחד עם אדונה
|
ובכל פעם להרדם עם כעס מודחק
ממלאכים המבקרים בעתיד מאובק
להפנים מחדש שכל אחד ומועדו
לנוע, לבעור, להכבות בעתו
|
רק רואים את עיניך
שקופות, מגלות
את החץ שהרעיל
נפש זאת.
|
אלה - אינם רעבים, עייפים, בודדים.
רק נשמתם נשמתם מרגישה חלולה מבפנים.
ואת צמאונם לא מים או מזון יכולים להרוות...
ועל כן נשמתם...? לעולם לא תשקוט!
|
איני יודעת אם האזין לפניותיי,
מנחשת שמאב כבר בתחנוניי,
על פרופיל נמוך שומר הוא עידנים...
|
בכל הפעמים בהן נעלת את כל הדלתות, אטמת את כל החלונות
הכפולים, עצמת עינייך בחוזקה, כשנקברת עמוק מתחת לשמיכת הפוך.
כוחה העצום ביותר הוא שהיא אמיתית, אמת היא. היא מעולם לא מתה
ולעולם לא תמות, רק שוקעת לה מפעם לפעם בתרדמת חורף קלה
|
זו רק אשליה, אשליה שתצליח לברוח מהצל של עצמך,
אם יש משהו שתמיד נישאר איתך אז זה הצל.
לפעמים אומנם הוא מתחבא, במיוחד כשמאיר אור בוקר ואתה מרשה
לעצמך ולו לרגע קט לשכוח.
|
עוד לילה בחצי אישון,
שואף אויר בלי לנשום.
להיות מובס ללא מלחמת צדק,
לצעוד במלנכוליית השיכרון.
|
ובאופק ניראית לה הקשת
פניה נחים על החול הנוצץ
סוחפת אותה היבשת
שואפת לאור האין קץ.
|
שלוות דרכים פה נחה, צלילים של בין ערביים
שניות שהן שנים, נותרו שם בשולים.
|
אך הוא כבר לא ישב בצד השני ויגיד, שהוא בדיוק כמוני, כי הוא
יתקדם הלאה, יתרחק עוד ועוד בצד השני, וגם הפעם אפסיד במאבק עם
מחוגי השעון. גם כשאני חוזרת בשנית, קולו עדיין מהדהד בראשי,
"...בדיוק כמוך...רק בצד השני..."
|
|
|
"אתם לא מבינים
אלוהים הוא בעצם
זה שמאשר את
הסלוגנים"
ניסיון התחנפות
(לא מוצלח) לזה
שמאשר את
הסלוגונים |
|
