|
קוראים לה קארין סירץ, היא סתם איזה אחת שחושבת
שאולי יש בה טיפת כישרון. הייתה פעם באתר "הבמה"
בכינוי אחר אך החליטה לסגור אותו ואיתו, הלכו המון
ה"יצירותיה" לפח. ולמרות שנולדה ב1990, היא בהחלט
הצליחה ליצור הרבה, למרות שלדעתה, אי אפשר לקרוא
לקובץ השטויות שכתבה יצירות.
כעת אני לובשת צורה של זאב, אני מסתכלת מסביבי וכולם זאבים.
אתה זאב, וההוא זאב...
|
שכבנו בבית הקברות ההוא, מחובקים, אני והוא, כשכל העולם התפוצץ
לנגד עיננו. הטילים היו ענקיים ואנחנו התפללנו שלא יפגעו בנו,
פשוט שכבנו שם מחובקים, אני והוא והתפללנו. למי? זאת לא
ידענו...
|
איך? איך אתה יכול להריח את אפר השריפה, אבל לטעון שאפך סתום?
ואיך? איך אתה נוגע בזה, אך מיד נרתע לאחור, ללא רצון לעזור?
איך? איך אתה חי מבלי להושיט יד לפעמים?
ואיך? איך אתה לא נשרף מבפנים?
|
אילו רק יכולתי לעזוב,
לשכוח ממך,
להתעלם מהכל ולברוח
לשקט ההוא שאני צריכה...
|
בצריף ישן רעוע,
הוא יושב, פרצוף פגוע
|
גשם של מחטים מביאה עמה,
מביאה הרוח החורפית,
|
הרגש בא אליי
מכאיב ומגליד
וכעת חסרת רגש שכמותי
|
עמדתי אל מול הארובות הללו,
שפעם עבדו במשך יממה
|
בוא נמצא את הזמן האבוד שלנו,
ניקח אותו לעצמנו ונעשה בו כרצוננו.
|
אני לא יודעת, אני מרגישה
שאני סוד ההצלחה הכושלת שלך
|
זזים בתנועה מעגלית לעבר עולם שלם של תהיות,
הדמעות מובטחות לעתיד היא אומרת.
|
שלוש פסיעות מהסוף,
מרגישים את הדופק
וכשנגיע, הוא ידום
|
היום חזרתי למציאות העגומה והיבשה שלי, קמתי בבוקר והלכתי לבית
ספר, מה שלא עשיתי כבר זמן רב. מה אני צריכה לעשות במקום ההוא?
לחפש ידע שלא יעזור לי בחיים?
|
אני עדיין חושב עלייך,
כנראה שלעולם לא אפסיק.
אתמול נסעתי לבקר אותך, היית כל כך עדינה, שכבת שם במיטה הלבנה
ואני, אני התפללתי שתתעוררי.
|
שוב, מרגישה את הריקנות הזו מכרסמת אותי, מהבטן אל הלב, זוחלת
לה. רק שהפעם, עוד מחייכת לעצמי, על החוויה הנהדרת הזו, שאולי,
רק אולי, קידמה אותי בעוד שלב למקום בו תמיד רציתי להיות.
|
|
|
אני מת לעקוץ
יתוש! שפעם אחת
הוא יתחיל
להתגרד כמו
מטומטם. |
|
