|
בסך הכל רצתה לכתוב ואולי בעצם הצליחה. למרות שאין
מילים גבוהות ודימויים רבים, היה הכל נקי וחלק.
ליריקה פשוטה וקולעת.
ואולי היא סתם מנסה לנחם את עצמה ולהכריח את עצמה
להאמין, שאולי היא באמת טובה במשהו.
הדממה שררה במשך כל המסע, איש-איש במחשבותיו, כל אחד בדרכו
שלו.
|
אז היא רוקדת
שעה-שעתיים
והיא צוחקת
עד שכבר לא יכולה
|
היום החלטתי
שלא אביט עוד על האתמול
לא אביט עליו ואצטער
|
אבא שלי לא רוצה לראות אותי יותר
זה יקר ואין לי זמן, זה מה שהוא אומר
אבא שלי מעדיף את אחי הבינוני
כי הספיק לו ממני והוא לא זוכר שאני
|
היא עומדת בגשם,
עומדת ובוהה ברחובות.
|
הוא היה בא כל בוקר בשש
וכל ערב בשמונה
דייקן כתמיד
|
אני אוחזת בידך בכוח
עם ציפורניים שלופות
אבל אתה לא מרגיש
|
ואפילו את החשק לבכות לקחת ממני
בלי רחם
תלשת את התקווה מתוכי
עשית אותי לאבודה.
|
בוא נמצא את הזמן האבוד שלנו,
ניקח אותו לעצמנו ונעשה בו כרצוננו.
|
הרכבת נסעה מכאן והאנייה הפליגה רחוק.
נכון שבלי נהג ואמנם בלי רב חובל
אך עודנה נוסעת במהירות הבזק
ולא תוכל לבקר שוב בן.
|
אנשים הולכים מולי
אנשים הולכים ודוהים
|
שכבנו זה לצד זה
מחובקים, שקטים
רק שאני צעקתי
כמו שלא צעקתי מזה שנים.
|
זזים בתנועה מעגלית לעבר עולם שלם של תהיות,
"הדמעות מובטחות בעתיד" היא אומרת.
אולי עוד תבוא התגלית
שהיא משקרת
כך במצח נחושה
|
עוד יום נגמר בסימן שאלה,
מנסה להירדם, ראשי לא כאן נמצא
|
שלוש פסיעות מהסוף
עוד מרגישים את הדופק
אך כשנגיע הוא יידום
ולא יהיה עוד.
|
אני מסתכלת עליו
ואני רואה את מה שאני רוצה לראות
|
אתה מדבר אתי על הבנות באוניברסיטה
על כמה שהן יפות ומדהימות וחכמות
ואני רק רוצה שתשקר
שתגיד שהן מכוערות
שתגיד שהן לא משתוות לי
שתגיד שאני יפה.
|
|
|
מי שכתב סלוגן
בערב שבת,
יאכל בשבת.
ל"ו צדיקים. |
|
