|
אם אתם לא תאהבו אותי כמו שאני, אני אוהב... נמאס לי
לנסות לרצות אנשים...
וזאת הסיבה היחידה ללמה הורדתי את כל ה"יצירות"
שלי... ייקח לי שבועיים להעתיק אותם ואז נסגור את
הכל, לא לדאוג... לא תצטרכו יותר להתקל בי פה.
"ניסיתי ללבוש כל מה שיגרום לו לא להגיע אליי, כמובן שזה לא
נחל הצלחה רבה, כשקר בחוץ ואתה יודע את זה הקור נכנס גם מעבר
לכל השכבות שלך, אולי זה פסיכולוגי... כן אני מניחה שזה
פסיכולוגי יותר."
|
כולנו הבנו איך לתקשר אחד עם השני בלי מילים, לא היינו צריכים
מילים, המילים, לדעתנו, היו חסרות משמעות, בזבוז מושלם של זמן,
המילים היו גסות לעומת שפתנו החדשה והשקטה, שפתו של עולם,
שפתנו העדינה והחזקה מכל.
|
זה היכה בי כמו שוט בבשר החי, והשאלה היחידה שנשארה חרוטה
בראשי הייתה למה?
|
עבר כבר חודש מאז הכניסו אותך למחלקה הארורה הזאת והדבר היחידי
שמשתנה בך זה הפנים שלך שנראות עייפות יותר ויותר מיום ליום,
את כל כך יפה.
|
"נשמה בעשר שקל, נשמה בעשר שקל... בואו תקנו מהר..." צעק אחד
הסוחרים, היה זה יום חם וחולצתו השחורה הייתה רטובה מזיעה
|
ללא הילוכים,
ללא מעצורים עצמיים,
ללא מחשבה שלי,
ללא התערבות בחיי מצידי.
|
איך, איך למרות שאתה רואה את הסבל, העיניים עצומות?
ואיך, איך למרות שאתה טועם מן השנאה הזו, פיך יבש ונשאר ללא
טעם?
איך, איך זה שאתה מרגיש את זה, ומיד מכחיש ושוכח?
ואיך? איך למרות שתמיד תשמע את זעקות האימה, אוזנייך יהיו
אטומות?
|
פעמונים מצלצלים,
דלתות אינן נפתחות
ולטלפונים לא עונים,
למרות שמתקשרים בלי הפסקה...
|
אינך מבין אותי,
ולעולם גם לא תבין אותי.
אינך מבין אותי,
וזה שורף מבפנים אותי.
|
אל תבכו כשאלך בדרך אל המוות...
|
אקשור אותך חזק יותר עד שנדכא,
את הרגש הנורא, שיגרום לי לבכות
|
אתמול הייתי פה,
אתמול הייתי שם,
אתמול הלכתי אליו,
אבל אתמול נגמר עכשיו.
|
שמלת מלמלה, לחיים סמוקות,
עיניים תכולות, שפתיים אדומות,
באודם משוכות.
|
ונפל הוא לרגלייך,
ודם קרב עוד לידיו,
וראית את הפיח מן המלחמה, שעל פניו.
ושתקת, ודמעת,
ולא ידעת צער רב שכזה עוד מעולם,
והיית לחסר אונים,
ובכית עליו.
|
בוכה לקיר,
עוד דמעה יורדת
מן הלחי אל היד.
|
אחרי הכל,
זה הדבר היחיד שנותר בי,
זיכרון.
|
הדלקתי לי נר,
למרות שהשרפות כבו
והניצוץ שלנו,
נעלם.
|
יצירה עם סימן שאלה,
לאן נעלמו החלומות האלו מהעבר?
|
אור נדלק בחשכה מוחלטת,
האיר לי את דרכי בליל נטול כוכבים,
אור כיוון אותי החוצה מביתי,
שובל אור קסום שהגיע מן העננים.
|
המשכתי לחפש אותך בעיניי,
איפה אתה?
האם לא תבוא?
|
עיניים קפואות,
הלב שבור,
לא יודעת מה עליי לעשות,
לוקחת נשימה ארוכה.
|
מה שהיה לא יחזור עוד,
ומה שנשאר לך זה בעצם כבר כלום.
אין לך הערכה לאנשים שאת אוהבת,
בסוף תגמרי לבד, לגמרי לבד.
|
בוקר שטוף שמש כך היא מתעוררת,
פוקחת זוג עיניים לחייך חיוך מלאכותי היא ממהרת,
היא לא יודעת למה אבל אמרו לה שזה משפר את מצב הרוח,
היא מנסה להיות במקום יותר בטוח...
|
את הגופה עוד לא מצאו,
היא משוטטת בכנרת,
מחפשת ילדים קטנים
|
הכל אבד
רק התקווה קיימת,
מרוסקת, שבורה לחתיכות
|
תקרא לי אני אענה,
תמשוך אותי אני אתענה,
בעונג רב,
לעברך אצעד
|
לילה לבן נדיר,
שבו איש לא זז ממקומו,
והשועלים כבר לא מיללים,
|
הירייה הזו, שלא רצינו לדמיין עליה.
|
כבר אין דמעות, הכל נספג לבפנים.
והאשליות, מתו לא מכבר.
העתיד לא ידוע, אולי אין מחר.
לא מבינה איך הכל פה לא נגמר, מאוחר.
|
כשצעדתי לצד הכביש,
צחקתי על החיים,
גורל טיפשי,
הכל אישי,
|
כבו מיד כשנגעו בדמעותיי,
ואחרים, אחרים פשוט צרבו,
צרבו את עורי המצומרר.
|
עין דומעת,
אוזן שומעת,
את דממת המוות הנוראה.
|
מחילה מהצרות חיפשתי,
מתי אני אנוח?
ומתי אני אוהב?
|
נשמע טיפשי,
אני יודעת אבל מתלבטת.
אחרי הכל עשיתי מה שעשיתי,
רק כדי לגרום לאחר לקנא,
|
באתי רק כדי להגיד לך,
שמצאתי את ייעודי בחיים-
למות.
|
מאוכזבת, שוב חולמת על ימים מטושטשים,
שהיה נראה כאלו אתה אוהב אותי,
אני לא רוצה לחזור לזה.
|
אופנוע הארלי שחור,
ג'קט מעור,
בחורה מאחור,
אתה מסודר.
|
מה שקרה לי שראיתי אותו, במסיבה הזו.
|
ונכון שאני סותר את עצמי המון,
אך זה מפני שאיני רוצה עוד לחשוב על העתיד,
|
מעיין קסום, צונן,
נח לרגליו של ההר האימתני,
ההר שלצידו עומדים הוא ואני,
מחובקים, מתלבטים, האם לחזור,
לעבר היפה, הלא-נשכח?
|
איפה תוכל לראות
אנשים משתכרים
ממילים חסרות תוכן
חסרות משמעות?
|
איזה מסר יש לי להעביר?
אנ'לא יודעת, אני מרגישה
שאני סוד ההצלחה הכושלת שלך,
שואב תקווה ממני לטוב יותר,
תמיד תרים ת'אף גבוה ממני,
עד שתתייאש
|
כשהדלקת את הנר,
הלבן, הבוהק,
סנוורת את עיניי לרגע.
|
אמונה טיפשית, תקוות שווא,
התפוגגו, נגוזו בענני העשן,
שממלאים את האדמה שלנו.
|
רציתי לנסוע לטייל אתמול, בעיר,
אך לא השארת לי חלון פתוח,
|
חבר דוגמן על, חיפושית אדומה, חדשה,
בתל אביב דירה, אם עדיין לא הבנתם אני לא סתם אישה.
כסף, כסף כסף, מסיבות בלאגנים,
לבוש רק בסטייל, כשיש מזומנים
|
כשהאמון ביננו הפך למגוחך...
או בעצם.. שלא היה כבר אמון.
כשטיפות ירדו,
בין אם זה מעיני,
בין אם זה מהשמיים האפורים.
|
סקס אפיל באוויר,
לוגמת לגימה של דם,
של דם...
|
לא רוצה ללכת לבד,
נשמע אגואיסטי? מה לעשות?
לא רוצה להיות שם בדד,
בעיר המתים הזאת.
|
מגדל של אי שפיות, על הגג אני עומדת,
מבקשת מחילה, צעד קדימה, אנ'לא לומדת,
|
מוזר איך אני תמיד מוצאת את עצמי במצב דומה,
לא יעזור לי מה אני אעשה או אנסה,
תמיד אותה טעות, תמיד אותה השטות,
תמיד אותו דבר, שאני אעשה גם מחר.
|
עוד יום נגמר בסימן שאלה,
מנסה להרדם, ראשי לא כאן.
מדמיינת אותך, נמצא איתי עכשיו,
והכוכבים קורצים לנו...
|
אפלוליות החדר הקטן,
שמשוך בצבע לבן,
בוהק עכשיו בעיניה של אמך,
מלאות הדמעות...
|
ילד, דיי מספיק כבר לברוח מהכל,
אתה גדל, אין מה לעשות.
מתבגר, עוד תתרגל, חכה, תראה.
|
ניסיתי לשכוח, באמת שניסיתי, רק שבכל פעם שפקחתי עיניי היה
משהו שהזכיר לי אותך, כולם פתאום לבשו את דמותך ונראו כל כך
דומים לך, כל כך דומים אך כל כך שונים
|
מתוך המשבר כשרציתי למות...
|
כשלא רצית לדבר איתי בטלפון
ונפגעתי כל כך.
|
אם היינו שנינו לבד, על אי בודד תקועים, כשפירות הם המזון
היחיד שלנו
|
תסריט שכתבתי בהשראת מקרה שקרה לי ודז'וו שהיה לי, לחוג צילום-
בתקווה שאני אתקבל.
|
למען האמת, לעולם לא תצליחו להבין את יצירת האומנות הזו...
השלמות שביצורים החיים על פני הארץ. מתוך כל היצורים הוא היצור
הטהור ביותר, הוא הנבחר. אלוהים לא ברא יפה ממנו, אצילותו
גוברת על כל המתחזים, על כל הנשמות האבודות.
|
|
|
אף אחד לא מבין
אותי! אני
מינימליסט
בתקופה סופר
ריאליסטית חדשה! |
|
