|
תקראו, תהנו, תצחקו, ותחייכו...כי זה מה שחשוב
בחיים...ללכת לישון, עם חיוך.
היא הצמידה את הסכין לבשר ידה, מעט מעל כף היד, עצמה את עיניה,
לקחה נשימה קטנה וחתכה את בשרה שלה. מפיה נפלטה אנחת שחרור
מסויימת, דם החל מטפטף לו על רצפת החדר, יוצר שלושית דם מתחת
לידה החתוכה.
|
והכל... דומם... נדמה שהציפורים הפסיקו מעופן, ומפל המים הפסיק
את שאגתו רק כדי לא להפריע לשירתה, והכול... דומם... פרט לקולה
שלה, נדמה אפילו שהאלים בכבודם הפסיקו עבודת שמים כדי לשמוע
שירתה.
|
התשמע קולי בין ים של קולות?
התשמע שירי בין אלפי הזמרות?
התרגיש מגעי בין מגען של אחרות?
התרגיש כמוני בים של אהבות?
התרגיש ליבי הפועם לו בין הקוצים?
|
הידע הקר חודר,
אין עוד לאן לברוח,
וכל מה שאני יכול זה להצטער,
מצטער... שלא אחזור עוד הביתה.
|
ליבי אלייך קורן אהבה
כי את,
ארץ ישראל שלי
יפה מכל מחשבה.
|
לא אל תדאג ילד,
זו אני מונחת פה,
לא אתה,
המשך לחיות בשלום ילד,
כי אתה כעת התקווה.
|
החייל יושב בודד,
לב פועם פעימה אחרונה
|
החול זועק את תקוות העולם הכובש,
הגוף חוזר לו אל כסאו הרם.
|
האם אלו מלאכים?
או שמא...
תעתועי תקווה?
|
שם יש חיים,
פה... זה נעלם
|
I don't see myself
As I look in the mirror.
I don't see myself
Anymore.
I don't see myself
Though I pray everynight.
I don't see myself
I see to whom I belong.
|
im here only to serve
im here only for that reason
i am here, and i will not go
i am here, to bow you all.
|
שכבות האבק שוב זזות.
ושוב מכסות...
|
עננים, שהרהיבו בגוונם,
כעת מתבוססים בדמם.
|
אבל למרות שהכל כחול, הכל מושלם
יש עדין באופק את צבע הדם
|
ים כחול,
זמן שקיעה,
נשיקה קטנה,
על לחי יבשה.
|
חיים לא חיים
אהבה לא אהבה
עיניים פקוחות אך עצומות בחוזקה
|
כמו מפל
שמימיו נופלים
ככה נפלתי
כמו קול הינשוף הקורא בלילה
|
לוחש לה מילים של אהבה
עיניך מביטות בה במבטי תשוקה
רכות שפתיך לוחצות על שפתיה
מבטיח הבטחות אהבה לכל חייה
|
עץ בודד על גבעה ירוקה,
עץ בודד שבור על פסגה.
|
אל תנעל בפני את שעריך
הכניסני תחת כנפיך
הנח לי לטייל בתוך גנך
|
ומכל מסעותי למדתי
ומכל מבטי לאחור הבנתי
שלכאן תמיד אחזור.
|
עוד דקה שלמה של כאב
עוד דקה ופעימת לב
עוד דקה של שנאה
והנה עוד דקה שבעצב חלפה
|
אין דרך חזרה
הדרך כבר נקבעה
חקוקה בסלע
אך היא לבדה
|
הוא נגע בי ברוחו
הוא מת לו מזמן
הרגשתי בידי את רפיון גופו
ראיתי במו עיניי, את ריק מצבתו.
|
הגבעות שקות
המים דוממים
המצבה ממוקמת
בין עצים ירוקים
|
אדום כדם
רחוק כנפש אדם
הירח מדמם
על ילדי העולם
|
השכבה נופלת
אך הפרח כבר אינו
היד רועדת
וכך גם העולם כולו
|
נכתב באדום
על דפים של כאב
חקוק על ידי דם
באבנים נשכחות
|
וכשאת מחייכת
צוחקים כולם
וכשאת עצובה
עוצר העולם
|
עולם קר.
אכזר.
והיא לבדה
בעולם שלא שלה.
|
החשכה חוזרת
זה הזמן לשכוח.
|
נאבדות המילים
בים של שמחות
|
ישרה כברזל היא
כשביל המתים
|
נערה רגילה
שקועה בחלומות השינה
אז זאת אינה נערה רגילה
שכן על כתפה
סימניי נשיכה.
|
דם זורם מפצע פתוח
הזכרונות שבים
הפצע לעולם לא שוכח
|
יושבת דוממת
מול פסל של סוס לבן
המסמל את החופש
אך כעת בפסל חור
כי אין חופש
בכלא של אור.
|
חור בקיר נסתם
חור בחומה נעלם
מפה לברוח זה בלתי אפשרי
כי אני לא יכולה
לברוח מעצמי.
|
הרגשתי מוות,
טעמתי חיים,
ראיתי ילדים רכים נרצחים.
|
ואז שקט
אף לא קול
דם זורם
נספג בחול
|
מתי תביני,
אותך אני רוצה.
מתי תביני,
לך אני קורא.
זה לא קל,
זה לא פשוט,
אולי פשוט נצא לשוט?
|
עיניים כחולות כים,
שפתיים אדומות כדם.
פנים מתקרבות,
עיניים נעצמות.
|
אין לאן להיכנס.
הכל נגמר.
הכל מתמוסס.
והמילים,
עדין תלויות באויר הסתיו.
|
לעולם לא שוב חיים יזרמו דרך הפרח
לעולם לא שוב ישוב הפרח לגדולתו
לעולם לא שוב יפרח הפרח
מדוע זורקים פרחים נבולים?
כמוני, הפרח הוא נבול
|
אז כאבה של הרוח
נשאר לעד בפנים
אז אולי אני בכל זאת כמו הרוח...
|
השכבה נופלת,
אך הפרח כבר אינו.
היד רועדת.
וכך גם העולם כולו.
|
מדוע אינה יכולה להעביר יותר?
את הרגש, את התקווה
את העצבות, אך גם את השמחה
מדוע תמונה לא מראה אדם?
|
זמנים עוברים
וזמנים משתנים
והתמימות דואכת אט אט
עם השנים.
|
מוות הוא בסך הכל עוד מילה
את משמעותה עדין לא אדע
מה יקרה כשהמוות כבר לא יהיה מילה?
|
אולי היא לא רוצה לסדר ת'חדר
אולי היא לא רוצה להיות בסדר
|
And they, that I had loved,
Had faded away in the rains mist,
From upon earth they had gone, vanished, disappeared
|
חלומות בהקיץ...מה הם מועילים בסופו של דבר אם תמיד בסופם
חוזרים למציאות??
|
|
|
