|
ביום חורף סגריר וגשום, בארץ ססגונית ורחוקה ושמה טורקיה, נולד
בלידת עכוז, אבי ביטר.
מיד לאחר הלידה תפס אותו הרופא ברגליו, הרים אותו הפוך והכה
בישבנו. ברגע זה החל אבי לבכות, ומאז הוא לא הפסיק לבכות, עד
עצם היום הזה, כמו שכתב בשיריו: "אל תשאלו כמה בכיתי, חב
|
יום אחד הלכו להם ביער ברווז, אליגטור ואצת ים קסומה. היו הם
חברים טובים משכבר הימים ואת שעותיהם החופשיות היו נוהגים
להעביר במשחקי גולות, פוגים וז'זוז'אים לרוב.
|
"נשבע לך בכבוד שלי, שאת אותי לא תנצחי" - כאשר אבי נשבע
בכבודו, אין דבר בעולם שיכול להפר את השבועה, ולכן משפט זה
מוכח מתמטית כמשפט אמת.
ולבסוף ניתן לראות התפכחות מלאה ומחשבה קרה ומרומזת:
"יום יבוא ותדעי שעשית טעות גדולה" - כנראה בערך באותו היום
שתרד ל
|
"חייתי בתקווה שהפצע יתרפא" - את הזיכרון הכאוב של הלב השרוף
יכל להדחיק רק בעזרת שתייה מרובה, ואכילה של לבבות נאים, ועד
היום הזיכרון עדיין רודף אותו, ההתחבטויות: איך יכול להיות
שאישה לא יודעת לבשל? למה לא העליתי על דעתי כי דבר כזה יכול
לקרות? למה הגורל כל כ
|
|
|
צ'כוב זה
משעמם.
האדמו"ר
ומסקנותיו
משיעורי דרמה. |
|
