|
 במקום אחד בלה מאנשה, שבשמו איני רוצה להיזכר, חי לפני זמן לא
רב הידלגו מהללו המחזיקים חנית בנדנה, מגן עתיק יומין, סוס
כחוש וכלב קל-רגליים |
בכל פעם שאתה שומע אותה מדקלמת-לא מדקלמת, מגבבת
מילים שאין בהן אלא קצב עלום, דע שהיא מצטטת את מאיר
אריאל
ומי שעבר
באפריל,
לא יגיע עד ספטמבר.
|
שבעה ימים.
שבעה ימים ושנתיים
והאדמה רועשת
|
שישה עשר ירחים
מתמלאים ומתרוקנים
שוב ושוב
כמו הריאות שלך
|
|
|
לפעמים אני שוכח
שיש אנשים
בעולם, אבל רק
לפעמים.
לפעמים אני שוכח
שיש חיות בעולם,
אבל רק לפעמים.
לפעמים אני שוכח
שיש צמחים
בעולם, אבל רק
לפעמים.
תמיד, אבל
תמיד... אני
שוכח שאני הוא
אני.
אלוהים. |
|
