|
kai speaks
אני לא אוהבת חורף בתל אביב. המים הופכים כאן לדיקטטור שזה
פשוט חבל על הזמן. מגיע חורף ואין להם אלוהים. כשכביש הופך
לנהר זה כמעט נראה כאילו זה משעשע אותם. פחות את כל מי שיש לו
קטנוע או נעליים אופנתיות.
|
דידיתי בעיכוס אופייני לשש וחצי בבוקר לעבר הדלת.
פתחתי אותה לרווחה.
סגרתי אותה מייד.
לאחר תרגול מעמיק של שיטת לאמאז שבתי ופתחתי את הדלת.
מולי היה איש: ידיים-רגליים-אף אחד-שתי אוזניים-פה וכו'
סקירה ממושכת אישרה את התזה -
זה הייתי אני. רק לבוש יותר נור
|
יש משהו באויר
או כך נדמה לי
משהו שכזה -
לא ברור.
|
מחפשת גבולות, מחפשת דפנות
מחפשת הגדרות בשביל להכיל
בשביל להבין
ומקווה שאין גבולות לאופק
|
רוצה להשאיר אותך הכי רחוק ממני שאפשר
טבול עד הצוואר בשקרים שלך
אבל עם העיניים בחוץ, פקוחות
לראות מה עשית למי שכל כך התעקשת שאתה אוהב...
|
דומם הכל בתוכך ורק ראה -
ראה את היופי המקיף אותך
משתקף
כמו הד
ממך
|
לרגע קסום בבועה אטומה היתי מאושרת
ולא ראיתי לא לתוכה ולא מחוץ לה
עד שברגע ארור אחד אלוהים שלח במקום מן קצת אג'קס
ואי אפשר היה שלא לראות יותר ש-
|
אולי יום אחד אני אוכל לחשוב על החיוך שלך
בלי שתעבור בי צמרמורת של פחד
על העיניים שלך והמבט בהם שביקש שאציל אותך מעצמך
מבלי לרצות לבכות
|
זה כל כך קשה כש-
מול החיוך שלך כל מה שרציתי לומר נהיה לא רלוונטי,
כשכל כך הרבה יותר טיבעי
וכל כך מפתה-
פשוט להיות שמחה שאני חיה
כאן ועכשיו ואיתך
|
ערבים ארוכים חיכיתי ליד החלון לסופה שתקח אותי הביתה
למקום בו כולם מוזרים כמוני, כי אני תמיד היתי מסיפור אחר.
לדורותי זה עבד.
אלוהים יודע למה הפוסטמה חזרה.
|
זו אני היום,
זאת שתמיד הייתי אבל פחדתי שיכאב לכם בעיניים.
|
תוהה אם לכל אחד יש רגע כזה
של להסתכל בלבן של העין
לכל הדברים שעשית לא נכון,
|
מעניין האם מישהו אי פעם ניסה לפרק פחד
או כאב
כמו שדנטה עשה לגיהינום
או שזה היה פרגטוריום
או שאר תירוצים לתקווה שחשה
כל כך לא ראויה...
|
יש שקט
מהסוג הלא אדיב
שקט ששומעים בו מקרר ישן
אולי כמה זבובים
|
אולי הדבר היחיד שיכול לשחרר אותי עכשיו זו הפנמה מחודשת
קבלה
שאני אנושית
ובינינו - מה יותר אנושי מכמיהה ומטימטום?
|
|
|
אמממ,
למה האף של זאתי
ליד 'במה חדשה'
מבריק כל כך?
ילדה קטנה
וסקרנית |
|
