[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היצירות בבמה האהובות על כחול עמוקאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי כחול עמוקאל היוצרים המעריכים את כחול עמוק
היא כאן, אבל היא לא כ"כ יודעת למה , יוצא לה לחשוב
על זה הרבה בזמן האחרון...
משתמשת בבמה כמקום להוציא החוצה דברים..שקצת קשה
להוציא במקומות אחרים.

אתם מוזמנים,לקרוא,להגיב,ומה שבראש שלכם...




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
טיפשים.כעסתי עליהם כ"כ. בשביל מה אתם נמצאים פה, בשביל מה יש
מערכת חינוך אם ברגעים הכי חשובים אתם מרימים ידים והולכים?
"אם זה מה שהילדה רוצה.." היא ילדה, אתם לא קולטים? היא יודעת
מה היא רוצה? הלוא אתם אלה שאמורים להראות לה את הדרך,לכוון
אותה, לתת לה את הכ

והיא שנגעה בשמים, היה לה כבר את הכל, וכמו בשיר, כשהיא היתה
בוכה כולם היו תמהים מסביבה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה
הכי יפה.

"דורון,מה יש לך? אני לא מכירה אותך ככה". "כנראה שאת לא מכירה
אותי בכלל" אמרתי בשקט. "מה, מה מלמלת שם?" שוב היא הרימה את
קולה, שום דבר אצלה לא יכול להיות בשקט. "לא חשוב" נאנחתי
כהרגלי.

היא ישבה מקופלת בפינת החדר. תנועה די אופיינית לה יש לומר.
נכנסתי אל החדר בשקט, בהתחלה רק הבטתי בה. תלתלי הבקבוקים שלה
היו שרועים על פרצופה,ידיה קפוצות באגרופים וברכיה צמודות
לחזה.

דיאלוג
- מודרניזציה, מה?!
- החיים נעלמו...כן בטח.
- ועכשיו מה?!
- כלום.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אור,
אור בקצה.
עם הרבה אמונה.
אור בקצה

לרצות להשאר וגם ללכת,
להיות ולא להיות.
להתמודד גם עם מה שאי אפשר
כי זה הרי מה שרצית.

שם, על הגבעה ההיא
אני חוזרת אל הנוף של ילדותי
אל הבתים האדומים, הילדים המשחקים,
החופש, הירוק,האוויר לנשימה.

טיפה ועוד טיפה,ועוד אחת ודי.
מספיק להיום.
הבכי הוא חלום?!

בועה ירוקה
חודרנית,
מעיקה,
הסוגרת את עולמי.
הופכת אותי לנבזית,מצחיקה,
כבר אינני מי שאני.

הרהור
מאיפה זה בא אני לא יודע, אני לא מבין, החשכה.
אני שומע, אבל א יודע, אני מרגיש את זה עכשיו

פרח פורח באמצע הים הפתוח
ועליו מפוזרים על גלי התקווה,

המקום בו אין עוד הבנה
בו הכל מתבלבל,משתולל.
חלקים אנשים ומראות,
זהו כביש ללא מוצא.

שכול
הפרחים שטיפחתם נובלים.
אחד אחר השני.
ולא בהדרגתיות,
מהר.

בדידות ואושר
וצלילים מרחוק
שקוראים לבוא ולראות.

להפסיק לרדוף,
לחפש ת'טוב,
לחיות את החיים,
להיות מאושרים.

טוהר הנשק הנוזל בפאתי העיר הנצורה
מביט בעיניים הכואבות,
ודמעות הייאוש
שנכנסות אל בור ללא תחתית.

הם ילדים.
ילדים של אהבה,
ילדים של החיים.
שרוצים רק טיפה טיפה של אהבה והקשבה.
והם צריכים אותך, מחפשים בכל פינה.

אכזבה
אוטופיה של אחווה,שלום ואהבה,
אוטופיה וחלום שנמוג.
מתעוררים אל המציאות הכואבת, הדועכת מולנו.

כובעים עפים באוויר,
מתערבבים בנשמה.
חולמת על מקומות רחוקים,
מקשיבה לדממה.

פתאום
ואין חלום
היום קופץ אל מול עיני

בדידות
נקטף בדמי ימיו כך תמיד אומרים,
ולא יודעים עד כמה הם צודקים.

אהבה
לילות סתיו פורחים,
לילות סתיו קולחים,
ואת נשמעת כ"כ ברורה פתאום.

צועדת בשדה, אל עבר החשכה,
כבר לא מפחדת ממה שיבוא, ממה שהיה.
רוצה לגלות,
לחוות,
מי שאני באמת להיות.

אני,בתוך עצמי, אני.
בתוך המבוכים הסבוכים שלי.
מנסה להתיר את הקשר

מכשפה בצבע תכלת מתעופפת בשמים,
משתיקה את כל הפיות.
אחת אחת היא עוברת,
והן נבלות.

מצב
שונאת את המחשבות שמגיעות כך פתאום,
בלי שום הזהרה.
הן משתלטות עלי וגורמות לי תחושת אי נוחות

אהבה
עינים גדוללות, כחולות, עמוקות, עיניים שאומרות המון.
שיער זהוב תלתלים גולש...מדהים.

פקחתי את עיני,
חייכתי,
היה לי טוב.

פקחתי את עיני,
צחקתי,
למדתי לאהוב.

בין ימים של תקווה,
בין חופים של אהבה,
בין רצון לזכור וגם לשכוח.

גיהנום
מרגישה כה בודדה
וכולם כולם נגדה,
והיא רוצה לשכוח.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
והארץ שלנו,מלאת המלחמות והדם,חוזרת להיות אדמת הקודש המופלאה,
המשרה בטחון,זוהי ארצי.
ויומיים אחר-כך,על שולחן הסדר,מספרים חוויות אבל מי שלא נסע,
באמת לא יוכל להבין.

הם כולם יושבים עכשיו,במעגל,גבם שפוף,עינהם שקועות ברצפה.
על מה הם חושבים? , אני חושבת לעצמי, על מה כבר אפשר לחשוב.

הוא ואני
מסתכלת על השמיים, מחפשת אותך, לא מאמינה שעוד שנה עברה,
ודבר לא השתנה.

כנראה שכשבנאדם מקבל את עצמו-הרבה יותר קל גם לסביבה לקבל
אותו. ואם בן אדם את עצמו לא מסוגל לקבל, אז איך החברה תקבל
אותו?! כנראה שככה זה, אין לי הסבר אחר.

היא ואני
תני קצת לחיות, תני קצת חופשה.
תני אוויר לנשימה , גם כך מתקשים פה לנשום,
אז למה להעיק ולהכביד, תתני קצת לחלום.

צעקתי,וכעסתי ובכיתי,ורציתי להעלם. אבל לא לתמיד, רק קצת.
שיעבור קצת זמן, שאני יוכל לחזור לעצמי.
המבטים שלהם הפחידו אותי, כולם בחנו אותי פתאום.
זאת אני, רציתי לצעוק להם, לא השתנתי, אני אותה אחת , שאהבתם,
שהערכתם. מה קרה לכם?!

רציתי לבכות, באמת שרציתי. אבל אצלי רק השכל עובד, הכל תמיד
צריך להיות הגיוני, מחושב. ובאותו רגע,לבכות לא היה נראה לי
הגיוני בכלל. שאני אבכה?! לא. אם אני בוכה אני מענישה את עצמי,
לא אותו ולא אף אחד אחר.

אני עוד אפגוש המון אנשים בחיים, והם יהיו יפים,ומצחיקים,
נחמדים ונחמדים קצת פחות, ומה שבטוח הם יהיו אחרים ממני. כי
כמוני יש רק אחת.




איפה תלך?







יגאל עמיר מופתע
עד מזועזע.


תרומה לבמה





יוצר מס' 4853. בבמה מאז 14/8/01 4:47

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לכחול עמוק
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה