|
ילידת 1983.
מפרסמת בבמה חדשה מאז 2001,
כותבת מאז ומתמיד.
יום אחד תוציא ספר.
הוא מסתכל בי במבט הזה שלו, המתוק והאוהב ואני כבר לא יודעת
איך להבין את זה.
"המצב לא טוב, תקוע כמו עצם בגרון" הוא אומר ואני מבינה.
הוא לא מדבר על המצב בינינו, הוא מדבר על ה-מצב.
|
אנחנו מדברים על כל מיני דברים שעם אף אחד אחר לא הייתי מדבר
עליהם. אלוהים, החיים, מוות, דיכאונות, כל מה שאנחנו יכולים
לחשוב עליו. אז כשהוא שאל אותי "איפה הכי היית רוצה להיות
עכשיו, לא משנה הכסף, לא משנה שום דבר." זה לא ממש הפתיע אותי.
|
אני יושבת פה כבר המון זמן וחושבת. אני מצטערת, אבל אני צריכה
כמה הסברים. משהו שיעזור לי להבין למה אתה עושה את זה. למה אתה
מכאיב לכל- כך הרבה אנשים.
|
"אני לא מאמינה" היא הלכה בחדר, מקיר לקיר. "אני פשוט לא
מאמינה". היא הסתכלה לשי בעיניים ואמרה לו "הוא קרא לי מטורפת.
אני פשוט לא מאמינה שהוא קרא לי מטורפת".
|
היא נכנסה למטבח ופתחה את הארון, מחפשת משהו. פתחה את המקרר
ועוד מספר ארונות, חיפשה וחיפשה, אך לא מצאה.
לבסוף התיישבה ליד השולחן כשמרפקיה מונחים עליו בכבדות וראשה
מוחזק בידיה. היא בכתה. כבר כמה חודשים שלא בכתה כך.
|
אני חושבת עליה עכשיו. כמה שהיא עזרה לי בזמנים הכי קשים בחיי.
עזרה לי להיפתח, נתנה לי דחיפה קדימה, לעבר השמחה. לפעמים גם
לעבר העצב, כשהייתי צריכה את זה. נזכרתי שעברו כבר כמה שבועות
בהן לא ראיתי אותה. כנראה שהיא ישבה לה, חיכתה שאני אצטרך
אותה. שאני אקרא לה.
|
הוא עמד בתחילת השביל, עדיין מתלבט אם להמשיך. בסופו של דבר
החליט שאם הוא בא עד לפה הוא כבר יעשה את זה. הוא התקדם בהיסוס
קל, לאט לאט, מסתכל סביבו, אולי מחכה שמישהו יעצור אותו בדרך.
אף אחד לא היה בסביבה חוץ ממנו.
|
עמדתי בתחנת האוטובוס, מקשיבה למוזיקה שבקעה מאוזניות הווקמן
שלי ובהיתי ברצפה, על הספסל שלידי ישבה זקנה עם שקיות מלאות כל
טוב ולידה זקן, מחזיק עוד כמה שקיות ולא נשאר לי מקום לשבת
לנוח בו.
|
לכל אחד יש משהו שהוא היה רוצה להיות. חלום.
חלק רוצים להיות שחקני קולנוע מפורסמים, חלק רוצים לטייל ברחבי
העולם ולצלם תמונות, ציירים, בימאים, כל מיני דברים.
אבל יובל רצה להיות חיוך.
|
הכל התחיל במכתב שכתבתי לעוזי חיטמן ו"חלום עליכם" שלו:
"עוזי חיטמן שלום,
אני ליטל שני, בת 16 וחצי והחלום שלי הוא למות בפיגוע..."
|
לא ידעתי מה קורה איתי ואיפה אני כשפתחתי את העיניים. עמדתי על
משהו, הכל היה חשוך, לא ראיתי כמעט שום דבר. אימצתי את העיניים
קצת, מנסה לראות בכל זאת, אבל זה לא עזר. התחלתי לזוז באי
נוחות.
|
"מזל טוב, מתוקה שלי" שיר לחשה לי באוזן.
לא הצלחתי לפתוח את העיניים, אבל החיוך שנמרח לי על הפנים אמר
הכל. הרגשתי את הידיים שלה נכנסות אל מתחת לחולצת הפיג'מה שאני
הכי אוהבת.
|
אני ניצב לבד ביער. יש מיליוני עצים מסביבי ואני מרגיש לבד כל-
כך. לבד כמו שאפשר להרגיש רק בפולין.
|
היא התאבדה.
היא אמרה לי כל הזמן ולמרות שהאמנתי לה שזה מה שהיא רוצה, לא
רציתי להאמין שהיא באמת תעשה את זה.
|
"אתה חושב שאפשר למות ועדיין לנשום?" שאלתי אותו בכנות הכי
גמורה שיכלתי לדבר בה.
|
"נעים מאד, אלה" הצגתי את עצמי בשקט. סוקרת את המשפחה שלה
בעיניי. עיניהם אדומות בכי, נעצמות מכאב. יושבים על הספה
בסלון. איש זקן יוצא וממלמל משפט עגום. אין עוד אף אחד מלבדי.
קיוויתי שזה לא יקרה, שהבית יהיה הומה אדם. ואני עומדת מולם.
|
בעודי שקועה במחשבות, אני רואה את סבתא מתקרבת לאיטה אלי. חיוך
מתפשט על פני.
"סבתא, מה שלומך?" שאלתי.
|
עוד כמה שנים אני אשב על האופנוע שלי, האופנוע שחלמתי במשך
עשרים שנה לקנות. CBR 900 סמ"ק. אופנוע מהסוג שכשתראה תאמר
"וואו!" - לא, אני לא אקנה אותו בשביל הקנאה שתרדוף אותי בכל
מקום, אני באמת אוהב אותו, כמו את הילד שלא יהיה לי אף פעם.
|
פיתחתי, במשך השנים המעטות בהן אני חיה, רדאר. רדאר לעיניים.
אני יכולה להסתכל לבן אדם לתוך העיניים ולדעת כמעט בדיוק מה
עובר עליו או מה טיבו. אני מתבוננת אל תוך עיניו ואל תוך נפשו.
|
היא לא בוכה, היא רק מתעמקת במשהו, אני לא מצליחה לקלוט מה
הדבר בדיוק. היא מסתובבת אלי, מסתכלת לי בעיניים, ונותנת לי
מבט כזה חזק.
|
כעסתי, כעסתי מאד. הדלקתי קטורת בחדר, הקשבתי ל"היהודים"
במערכת סטריאו, כיביתי את האור וחשבתי.
קמתי, הדלקתי את האור ומיד התיישבתי לכתוב. מכתב לאלוהים.
|
כשסיימנו לדבר הלכתי לישון והמחשבה האחרונה שהתרוצצה לי בראש
הייתה "ומה אם באמת יש נגדי קונספירציה כלל עולמית?"
|
כשהייתי קטן תמיד אמרו "או, הוא עוד ישבור שיאים". לא ממש
הבנתי למה הם התכוונו, אבל אם כולם אומרים, כנראה שהם יודעים.
עכשיו אני יודע שזה היה רק כדי לא להעליב את ההורים שלי, שבעצם
לא ייצא ממני כלום.
|
עכשיו אני לא מצליחה לא לכתוב ולא לבכות. אולי זה בגלל שאני
כל-כך מתאמצת. תמיד כשאני מתאמצת אני לא מצליחה. תמיד, בעצם,
אני לא מצליחה.
|
המילים שלו נגעו בי, פתחו את הנפש שלי, כמו תמיד, והתחלתי
לשיר. בשקט. עצמתי את עיניי והרגשתי את המילים עוברות בי,
נוגעות בנקודות רגישות. אורבות לכאב. המשכתי לשיר והתחלתי
לבכות.
|
כל פעם שהוא מרגיש שהדמעות עומדות בגרון, שניה לפני ההתפרצות,
הוא הולך לחדר כושר. שעות על גבי שעות הוא מכה בשק איגרוף. עד
שהוא לא מצליח לנשום יותר. אגרוף ועוד אגרוף ובעיטה.
|
היא פסעה בשביל מכוסה השלג, מביטה סביבה בחשש. עיניה מלאות
הכאב, מדלגות על פני העוברים והשבים. כרגע, כל אדם הוא אויב
פוטנציאלי. היא צריכה לשים לב לכל מה שקורה סביבה, לתת עינה על
כל המתרחש, בין אם זה בטווח ראייתה או לא, היא צריכה להיות
דרוכה.
|
I'm like an injured animal
|
אבא
(הקטן)
חופר בידיו בחול
|
איך מקפלים את הברך?
מניעים את השריר.
מניעים נסתרים.
|
אני בשבילך
כמו אויר לנשימה.
|
כן, אני מטורפת.
רוכבת על אופניים באמצע הלילה,
בקור.
חולת נפש כמותי.
|
וכבר שנה.
כאילו לא ידענו,
שכחנו.
|
אין רגע טוב למות בו.
תמיד יהיה זה קרוב מדי
ליום הולדתו של מישהו
קרוב מדי.
|
כן, כן,
הריח בשיער הארוך והרך
משגע אותי.
|
אאסוף תלתל
תלתל
לכדי אישה יוצרת.
|
מוות ועצב מצטלמים בצורה הטובה ביותר בפולין.
ילדה בוכה למרגלות קרמטוריום הרוס.
נער מבעיר נר נשמה ליד קיר המוות.
|
מגפיים שחורות,
דרסו אותי,
בעודי הולכת בשלג.
|
זעקתי מהדהדת
בקירות העולם,
מזעזעת עלים
והרים כאחד.
|
בין קהות לשפיות
היא מוטלת.
|
מרימה ראשך לרגע,
רטובה וחושקת,
מחייכת וחוזרת.
|
בראשית ברא
את הדם ואיבה.
העצב והשכול.
|
אישה נשענת,
נלחצת על קיר
בתחנת רכבת
עמוסה.
|
געגועיי
נודדים בשדה הפתוח.
מקמילים פרחי חיוכים
נדירים.
|
היא אוהבת את החורף, את הגשם.
קופצת בשלוליות
אל ילדותה.
|
טק, טק
טק
טיפות נוחתות
באדנית הנענע מולנו.
הגיע חורף
ובאמת, לאחרונה
לא רבנו.
|
עוד מעט
השקט יחדור
לאט
לעצמות.
|
מתוך התנתקות עצמית,
הרשיתי לעצמי
לבחור.
|
ואם אגיד לך
שאין דבר בי
ולא יהיה.
|
ניצוצות של זכרונות
נופלים
|
לעצום את העיניים חזק. הכי חזק.
לעקור אותם מתוכי.
רק כך,
נעלמים המספרים הכחולים
מאלפי הזרועות שבראשי.
|
להתבודד,
כמו חסיד ברסלב.
עם הדת שלי,
עם עצמי.
|
תלתלי הבנה זהובים
מאירים את הדרך
החשוכה מכאב.
|
חיוכים נפרשים
בין נדנוד תלתל
לתנודת עיניים
|
איזה מקסימים,
ארגנתם לי מסיבת הפתעה.
אם רק הייתי יכולה,
לשים לב, אולי, לחלק מהרמזים,
לא להיות שקועה, שקועה כל-כך בעצמי.
|
ועולמותיכם -
תוהו ובוהו.
נפרדים.
|
כאן
אני בדיוק כמו כל אחת אחרת.
עוד שם ירוי
ממכונת הפיות.
|
כאן אני נגמרת
ומתחיל לו
שביל אינסופי
|
אל תיפלי,
היא אומרת
לעצמה.
|
רק ניסיתי להגיד שכואב
לי, שאני רוצה אתכם
איתי, פה.
|
-אהבה-
כבר לא.
אולי אף פעם.
|
רוצה לגעת בך
ליטופי טוב.
להרגיש את העצב
נספג אל תוך אצבעותיי.
|
טעמך מפנה
לו
מקום בין
שפתיי.
|
לנצח תמות
ובין רגליה מונחת
אופטימיות מכאיבה
|
לפעמים, בלילה, כשאני ממש עצובה,
אני מכבה את האור ומקשיבה למוזיקה.
|
שולחן ערוך
בתריסר צלחות מעוטרות,
כוסות,
מזלגות,
כפיות, לקינוח,
וסכינים,
לעקור ערכים,
לבצוע חוקים עליהם גדלתי.
|
אני מעמידה למכירה
פומבית-
|
ממלמלת חצאי הברות,
של אהבה
סדורה.
|
ואולי
הסנה, הלוחות, ההר
כולם בערו כשהבינו ביראה ובפחד
|
שואה היא מספרים וסטטיסטיקות.
זאת לימד אותי המורה להיסטוריה בכיתה י"א.
|
לטפי גבי
במחמאות.
בעינייך;
מצאי אותי.
|
סבתא אחת שלי ז"ל ניצולת מחנה המוות
אושוויץ- בירקנאו.
סבתי השניה ניצולת מחנה עבודה
בבלגיה.
|
בחדר שלי ישנה ספריה
קטנה.
ספרים עבים ודקים.
מונחים על מדף ושולחן.
|
סכרת מתפרשת
מקודקוד ועד כף רגל.
שרירים עובדים, נתפסים
אך ממשיכים.
|
המוני מסכות,
שכבות של ציניות והומור שחור
|
פוביה,
מציפה אותי כל בוקר.
כל לילה.
|
צינת לילה נדחקת
בין שפתיי
למצחך.
|
חבקו אותי
חזק.
בתוך קולות
מלטפים.
|
משתוקקת לחוש אותך קרובה,
תחתיי,
למצוץ תנוך לרגע,
עוד ליקוק קטן ולהרגיש אותך קופצת,
|
תפול
תפול
ואז
אולי
תבין שאין
טעם
להמשיך
לקום.
|
בדמדומים של אפלה
מוצאת ידך בידי,
מחזיקה אותי
בתוך הרעד הנורא.
|
שבעה מדורים
מקיפים אותה ללא הפסקה.
גורמים לה למות כל יום מחדש.
|
תגיש לי
שקט
על מגש זכוכית.
שקוף
וחודרני.
|
שתיקתך
צורבת בי
קעקועי חרדות.
רב-גוניות
מושקעות
עבודה של שנים.
|
ברוך אתה?
אתה אשם!
המבדיל בין קודש לחול,
בין אור לחושך,
ביני לבין אחרים.
|
לחשי לי
אהבתך.
היאנחי בי
תשוקתך
|
Someone asked me a couple of month ago, how could I adore
quiet so much and yet listens to rock music in full volume.
|
לא עוזר לי שכולם אוהבים אותי, לא עושה לי טוב שאתם חושבים
שאני מקסימה וטובת לב. אני מכירה את עצמי, אני מודעת לכוונותיי
האמיתיות בכל מילה, אני יודעת הכל. בשבילכם אני מציגה מסיכה.
|
כמה שהייתי צריכה אותך היום. אחרי לילה של בכי. וימים של עצב
תהומי. ואפילו רק לתת לי חיבוק ולהיעלם, לחזור לביתך.
|
כאבה לי הבטן כמו שלא כאבה אף פעם. הנחתי עליה יד אחת וביקשתי
ממנה יפה שתפסיק. זה בדיוק מה שאני לא צריכה עכשיו. כאב בטן.
את היד השניה הנחתי על הרקה הימנית, בתקווה שעיסוי קל יעביר את
המהלומות שרצות בתוכו.
|
אם אתם קוראים את זה כנראה שהגעתי להחלטה הסופית. אני כותבת
ושולחת את המכתב לאישור בידיעה שאני מסיימת את החיים האלה.
|
אם כל הסבתות היו נשארות בחיים, העולם היה מקום הרבה יותר יפה
לחיות בו.
|
אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
|
|
בן גוריון... לא
מכירים.
האנציקלופדיה
בליטניקה |
|
