[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 116964793 116964793
אל היצירות בבמה האהובות על ק. קיטיקאטאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי ק. קיטיקאט
מי יכול להגדיר אדם אחד במשפט אחד? במילה? פיסקה
אפילו?
ומי היא באמת?
כל אחד רואה בה משהו אחד. זו דרך העולם. אדם הוא
מכלול של הדיעות של האנשים שפוגשים אותו.
אחד רואה בה משוגעת- שעוד תאבד את עצמה למוות או
לדעת יום אחד,
והשני, בן אדם מאוד חם ופעיל.
היא יודעת לשתוק המון. והחיים שלה מלאים בשתיקה. אבל
מצד שני- תקום ותצעק! יש לה דיעה על כל דבר!!!!

תמיד היה חלום להגיע לדפוס. נו, טוב, היא גם
מציאותית לפחות. זה לא יקרה. לפחות היא יודעת.
אין בה משהו מיוחד. לא תזהו אותה ברחוב. לא מכוערת,
לא יפה. סתם אחת. קוטרית, אופטימית ופסימית. ופיצול
אישיות מכל בחינה....
נו טוב- היא גם כותבת אם זה מעניין משהו......

(פתחתי דף חדש. מירי קלסון. לפעמים אנחנו משתנים.
בעצם- אנחנו תמיד משתנים. ולפעמים השינוי כל כך חזק
שאנחנו מרגישים שאנחנו מישהו אחר. הדף הזה לא ייסגר.
הוא חלק ממני. ואת העבר לא מוחקים. אבל נפתח דף חדש.
חפשו אותי אם תרצו- ואם לא? אז לא.)




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
עדי היה השותף שלי במעבדה. הוא היה קצת חנוני. אבל הוא היה
הידיד הכי טוב שלי. בחיים לא חשבתי עליו בצורה כזו. בחיים לא
חשבתי על עדי בתור חבר. מצד שני גם היה לי חבר, אז לא חשבתי על
אף אחד אחר בתור חבר. היינו יושבים אחר הצהריים בחצר שלי. הוא
גר כמה מטרים ממני.

בכלל, לפעמים נדמה לך שאתה בתוך הבריכה, כשאתה למעשה בתוך
שלולית קטנה שמעניקה אשלייה של בריכה.

ומי שמכיר אותי יודע שאני מסרבת לישון בשלוש בבוקר כי עוד
יחסית מוקדם בשבילי. נכנסת לאחד החדרים, הלובי. מישהו בשם
"האביר" התחבר.
"האביר, הא?"
"כן, האביר"

"התרקדי איתי?"
כמו בחלומות, כמו בסרטים הכי טובים, הכי רומנטים, הכי שחור-
לבן שקיים. הוא הושיט לה את ידו, היא לקחה אותה. הוא משך אותה
לרחבה, וכאשר המוסיקה מוסיפה וממשיכה להתנגן, הם רקדו.

ארצישראל
לפתע נוספו עוד 17 איש לתור. כולם צעירים, מלבד אחד, בן 32.
כולם נערים כולם נערות. רובם לא עברו את גיל 18. כולם שם עם
מבטים תמהים. לא מבינים. הם מסתכלים קדימה. אחד הנערים הצעירים
נוקש על האדון שעמד לפניו. אדון מבוגר בן 80, בערך.
"סליחה? איפה אני?"
"בפתח ל

גיהנום
הם החזיקו יד ביד, מטיילים. הוא לפת את ידה לפתע חזק יותר,
ועצר. הוא הביט לתוך עיניה, והיא לתוך עיניו. אבל לא היה לו
מבט של אהבה, ולו מבט של דאגה. היה לו מבט של מפגע, מישהו
שרוצה משהו. הוא הפיל אותה לקרקע. היא ניסתה לקום, אך הוא עצר
בעדה,

הוצאתי את הדף הורדרד מהמעטפה. הנחתי אותו ליד המעטפה שהנחתי
בנתיים על השולחן הקטן הכחול שלי שהיה ליד החלון. שוב. לקח לי
זמן לפתוח את המכתב. אבל פתחתי אותה, לבסוף, איכשהוא. הדף היה
ורוד מבפנים גם. לא הייתה כתובה בו מילה. לא תמונה לא כלום.
מלבד הדפס קל שפתיי

"ומה הבעיה הכי גדולה שלך?"
"הגעגוע"
"למי?" שאלתי מחייכת, יודעת, מצפה לתשובה הצפויה
"לך" אמר, חייך, רכן אלי ונשק לי, על שפתיי. נשיקה כה רכה, כה
עדינה, שאני יכולה לסגור את עיני גם היום ולראות אותה.

שבוע וקצת לפני סוף השנה ישבתי בתחנת האוטובוס וחיכתי
לאוטובוס. שאפתי שאיפה מהאויר, וממש יכולתי להריח. נכון שידעתי
שנשארו לי עוד כמה ימים עד החופש, נכון שאפילו הכנתי טבלת
ייאוש בבית, אבל עד אותו רגע זה לא ממש נקלט לי.

אהבה נכזבת
רציתי להפרד ממך פעם אחרונה. להגיד "שלום" "ביי" "להתראות".
סוף-סוף אני מוכנה להמשיך הלאה. היינו יחד, לא הרבה זמן. אהבתי
אותך הרבה מאוד זמן.

ארצישראל
"כן, הוא בן 19 וחצי, יליד ינואר, 1980, מטר שמונים ואחת,
חייל." הבטיחו לו שיתקשרו אם ישמעו משהו. יש עדין בלאגן, הם
עדין מסדרים חולים, ממיינים, ורושמים.


לרשימת יצירות השירה החדשות
שואה
אחרי 57 שנה, שקרה הדבר הנורא
דגל ישראל, כחול ולבן, מתנוסס בידנו.

האור שמבשר על סוף המסידרון
האור שאומר שהכל נגמר

אין משוואה לתשוקה
אין דרך אחת לאהוב
כשם שיש שמות רבים לאל

אומרים שבני אדם דומים לחיות,
מעולם לא ידעתי אם עובדה זו נכונה
עד שפגשתי אותך.

תפילה אני נושאת לשמיים
שתהיה לי בקשה, אחת ויחידה
והיא למצוא אהבה

בדידות
וכולם טוענים שזו בריחה
אבל לי נותרת רק שאלה
מה רע כל כך בבריחה?

וההבדל הכי גדול בין שני אלה
הוא שהגבר האוהב- רצוי ולא מצוי

דיכאון עמוק לא חבוי בתוכי
דיכאון עמוק יש לי
הוא צף על פני השטח
לא צריך להתחבא
אני נותנת לו להתבטא

הלילה כה שקט ואני חושבת
רק ציפורי לילה, חרישות
מתגנבים אל טרפם, אורבים והורגים

בדידות
הם לא יודעים.
הם לא מבינים

בו נאמר, שהלב הוא הדבר החזק
ביותר של האדם,
והוא נפגע בקלות, ובגללו אפשר גם למות

ייסורים
וככל שהוא ממשיך
אני נחלשת
וככל שאני נחלשת

השמש תזרח מחר
למרות מה שאתם חושבים

הגות
אני מביטה לתוך הלילה, מביטה לתוך השחור....

אהבה, מכאיבה פוגעת וקשה
ואנשים מחפשים אותה
בנרות, לתוך הלילה
השחור, מכול

עצב
הזמן עובר, הזמן חולף
ואת גופי מקלף

רק כשהוא נוגע להם
לא מרגישים את החיים
גם כשהם פוגעים
ממשיכים ללכת

חלום ולרגע לא הייתי פה
חלום ולרגע היה לי מאהב

שואה
והיא, אותה ילדה
בשנייה אחת, נורתה..

הרהור
ויש כאב פיזי
שזו אשלייה

עצב
מאותם שברים, שבעצם שלך
ואתה מבין שהטעם של אותו דם

ליבי המשיך להסחף עד סוף העולם

נשיקה אמיתית, היא לא סתם
ומאחורי נשיקה אמיתית יש אהבה...

עצב
הסכין היא המוצא האחרון
עומדת מתחת לשמיים
מביטה למעלה. עוד סיכוי?

בחרתי בך
מה זה אומר לך?

שואה
בכינו המון. אני בכלל.
אבל הדמעות האלה, הביעו משהו.
וכל אחד הביע את המשהו בצורה שונה
אני כאבתי, ראיתי ובכיתי.

והבעיה הכי גדולה עם סיפורי האהבה
היא שהם רק סיפורים...

רציתי אותך
ואתה אותה

אז גם אם נדמה שהשמיים מעוננים
ושאין באמת שמש מאחורי הענן האפור
חכו כמה דקות, כי בסופם
תתגלה קרן חמימה ונעימה...


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אוטוביוגרפי
באיזה שד נבחר היום?
הרעב, או השובע?
בסכין? או השיגעון?

הם לא יודעים.
הם לא מבינים

נעמיד פנים שאני מי שהעולם רוצה שאני אהיה. אבל לחייך? זה הכי
קשה. כי עם כל חיוך, אני מתה קצת יותר... מספיק.. לא צריכה
כלום יותר.. רק שהתקווה תמות, אז החיים יוכלו באמת להמשיך.




אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
מספיק עורך אחד
כדי לסתום את
אפשרויות
החסימה.




- טיפש ששרף
יער שלם.


תרומה לבמה





יוצר מס' 11696. בבמה מאז 30/3/02 11:26

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לק. קיטיקאט
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה