|
אני פותחת את העיניים, במקום מוזר, לא מוכר. קמה, פותח את
הארון ולא רואה שום דבר שאני מזהה. מתקלחת, מתלבשת, אוכלת
ויוצאת מהדירה. אני פוגשת מישהו בחדר מדרגות, לא מזהה אותו,
הוא אומר לי שלום, אמרתי לו גם, מתוך נימוס.
|
הזכרונות של התחושות המדהימות...
|
כמו מתנה, שאף אחד לא רוצה.
שמעבירים מיד ליד,
כי לאף אחד אין את האומץ או את הלב לזרוק אותה.
|
ואני, כל כך צריכה את אמא עכשיו. שתרגיע אותי, שתשמור עלי,
שתחבק אותי. אמא תמיד רגועה, אמא תמיד יודעת מה להגיד, או מה
לעשות. אבל אמא לא פה עכשיו. יש אנשים שצריכים את אמא יותר
ממני עכשיו...
|
אני מפחדת ללכת לבד ברחוב בלילה, רק בגלל שאני נערה בת
חמש-עשרה שלא נראית ממש נורא. אבל הכי אני מפחדת מלהיות עצמי.
אני מפחדת מהתגובות, ולא מהשליליות. ההפך. אני מפחדת כשאומרים
לי שאני יפה, או חכמה, או מושלמת
|
לפעמים אני מרגישה ריקה, חלולה, חסרת כל חוש ורגש...
|
אני אספר לכם קצת על עצמי -
אני בחורה מאוד פלרטטנית, אני אוהבת את צומת הלב. אני תמיד
מחפשת אנשים מעניינים שיעזרו לי ללמוד יותר על עצמי ועל האופי
שלי. אני מאוד חברותית, אני מאוד אוהבת להכיר אנשים חדשים.
בעיקרון אני רואה את עצמי כבן אדם טוב...
|
הנוסטלגיות, אלה הרגעים היקרים והטובים ביותר שנותרו לי ממך.
|
|
|
מכירים את האתר
הזה "בנץ' הוא
רשע"? אז זה לא
נכון. קיפי
החדש, עם
הסניקרס, הוא
הרשע האמיתי.
קיפי האמיתי
כלוא במרתף חשוך
בצד של רחוב
סומסום שאף פעם
לא ראיתם,
ומכריחים אותו
יום לאכול
צ'יזי-פופס
ולראות ג'רי
ספרינגר.
מכורה כפייתית
לרחוב סומסום |
|
