|
אוסטרובסקי. אייריש קרים. אורגזמה. וויסקי לימון.
פוליש.
גונ'י ווקר. מרגריטה כחולה. פינלנדיה. היינקין.
דברים שאני אוהב.
החוד נכנס יותר עמוק לתוך הבשר שלי, וממשיך לקרוע אותו בדרך
למטה.
רק כדי לעלות שוב, בפעם הבאה שאני אגיד שאני לא זוכר.
ממני הם לא יוציאו כלום. אפילו לא את השם שלי.
|
"לשמור טינה".
"זה ב'למד' או 'טת'?" צעקתי למטבח.
"'למד'" צעקו לי בחזרה.
נו מילא.
|
אני עוצם את העיניים שלי בלילה בציפייה שמחר אני כבר אוכל
לנשום, וכל בוקר אני קם מחדש ומגלה שהשאיפות והנשיפות שלי
הופכות מהירות וקצובות הרבה יותר.
|
קארין. בלי כינויים. ישר ולעניין קארין.
עם א'.
|
קראנו לה גולדי. סתם ככה. גולדי.
|
את האמת, לא הכרתי אותה ממש מקרוב. יצא לנו להיפגש ולדבר
לפעמים. ועל זה אני מתחבט כל שניה ערה לאחר מה שקרה עם
הבלנדר.
בלנדר ארור.
|
שקט רגע. ואז מגיע הצחוק המתגלגל של איתי, והקול הצווחני של
רביד, ותמיד ברקע הקול של נורית. "שוביניסט".
|
כי זאת תמיד הייתה הבעיה שלנו, בתור יהודים,
|
Do not fear the graveyard dark
Or the closet shadow dim
Fear not lies beneath the bed
But the beast that lies within
|
ופתאום יש משמעו, ויש אהבה
|
דמע על לחייה
חוט של אור מירח כחול
|
אני הולך עם אחותי בשבילים המפותלים של ירושלים.
פתאום היא עוצרת וצועקת
|
אחד אחד נפלו מגדלי חיי.
אחת אחת נפלו תפליותי על אוזניים אטומות.
|
יושב ומחכה
שתבוא סערה
שתעיף ותקח
שתשכח.
|
לרגע אחד קטן, ולא מבוטל,
ירדת מכס המלכות, המזויף,
והושטת ידך מבין הצללים.
|
אני מצטער. אני פשוט לא הטיפוס שקם בבוקר וחושב - אל תדאג -
תהיה שמח.
אני לא הולך בגשם בקור ופוצח בריקוד מפגר של הבה נגילה.
|
זה צרוב על המסך.
אפילו אחרי שעשיתי backspace.
נדמה לי שכשכותבים משהו וזה מגיע ממקום ממש ממש עמוק-
לא משנה כמה בק ספייסים לוחצים זה נשאר שם- צרוב על המסך.
|
ואז לאט לאט תזיזו את יד ימין (שמאל אם אתם שמאליים) ותרגישו
שם משהו. לא ברור בהתחלה, אבל זה בהחלט כבד. זה רובה. עכשיו
תרימו אותו לאט לאט ותכוונו ממש בין העיניים של החבר שלכם.
ותלחצו חזק על ההדק. פעמיים.
|
ומה אם היא אוהבת אותו, ותעשה הכל אבל איפשהו בפנים עדיין קשה
לו? זה כבר בטח לא נחמד.
אז מה עושים? סוחבים יום יום. עוברים כל שעה ושעה ומתמודדים עם
זה
|
אני הולך לחלון ומסתכל החוצה ובוכה.
למה לא נכנסת לכאן?
|
איבדתי את זה.
אני די בטוח שהיה לי את זה בנקודה מסוימת, אבל זה ברח לי.
עצוב לי על זה שנעלם ממני.
הטוהר, היושר, התמימות. האהבה.
|
אני נודר נדר שזה יהיה המונולוג האחרון שלי.
נמאס לי כבר, ואני לא יכול לעשות את זה. כל פעם שאני פותח את
הראש ומנסה לדבר חלק ממני לא חוזר חזרה.
|
הוא היה משורר. רק שהוא לא כתב שירים.
הוא כתב את חייו. בזיג זג.
|
אני שונא סימני שאלה.
כל פעם שאני רק חושב על אחד אני משתגע.
|
בזמנים כאלו, אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך לעצום עיניים
ולנסות לדמיין את המצב היותר גרוע. את זה שכולם מדברים עליו...
|
ונכון שתמיד אומרים שלדבר עם אנשים אחרים עוזר? - אז הם טעו.
כי אני חושב שזה הכל מיתוס.
|
לפעמים אני מתחנן לעצמי עמוק עמוק בפנים, לצאת החוצה ולהראות
את עצמי. את כל כולי.
יש כל כך הרבה שאתם לא יודעים. כל כך הרבה מחשבות ותהיות, וכל
כך הרבה דברים חכמים ומצחיקים שהייתי רוצה לומר לכם.
|
|
|
ואם אני רוצה
לשלוח באגט?
צרפתייה מתקוממת |
|
