|
Believe it or not
I hide behind my pen and paper
הכרתי כל פינה וכל מעבר קטן בעיר הזכוכית ההיא. כל רכבת שחלפה
יכולתי להרגיש איך היא סוחפת אותי איתה ליעדה. לריחות הרחוקים,
לפרברים הירוקים שנחשפים בפניה בדרכה.
|
הוא ברח ואני אחריו. שמעתי מאחוריי קריאה "ריק! אל תלך לשם!"
אבל בכל זאת הרגשתי חובה ללכת. ברגע שיצאתי מהחדר, פיצוץ הרעיד
את כל המלון.
|
כשהשחר עלה והחמה הפציעה
עמדתי שם על גבעת המוות
היכן שרגל אדם לא דרכה
|
שלג מכסה את הגגות
טוהר של חג
|
נהייתי
"שובר הלבבות"
של עצמי.
|
החל המחר שעה קודם. חשכה ממאור האפל.
|
ושם ביניהם,
על החוף,
על החול הלבן
שתי אבני אזמרגד
זוהרות לעבר היקום,
|
קרירות היא שפל רגשותיי;
תשוקה אם כך, היא הגיאות.
|
דיברתי הרבה על אהבה שנותנת
אהבה מלטפת אהבה מרגיעה
אבל מה עם אהבה שלוקחת
שהורסת דורסת ומכלה?
|
אני כבר חירש,
אבל שומע כל.
הכל מלבד קולך.
|
ענן נוצה אחד עף מצד לצד,
ליווה אותי בדרכי.
|
דמעות שמופלות לקרקע,
לתוך שלולית גדולה.
|
אני הבנתי משהו... משהו פשוט.
יורד אלוהים לאדם ולא נגלה...
|
לא ראיתי רשע אבל הוא עדיין פה...
|
השמיכה על הריצפה
מכוסה באבק
והמיטה ריקה כשעליה
נופלת קרן חושך
יחידה ממוקדת.
|
שלג מלוכלך
של דמעות קפואות
|
וכל חלקיק של זמן
יוצר פצע חדש
שלא יגליד ולא נקרש.
|
ואורות בוהקים מרחוק,
שמשות של תקווה.
|
אתמול בחלומי לרגע פגשתי מלאך.
|
אצלי בחדרי שלי
תלויה מראה על הקיר.
|
הסתכלתי לעולם, ראיתי רק עיניים,
אבל כולן של אותו האדם...
|
הולך אני על חוף הים,
ותחת רגליי גלי החול זורמים ברוח.
|
ביער שחור של
עצי הרוע בו
אדמת אפר רואה
ענן קודר מעל.
|
ציירתי על בריסטול שחור
בצבעים לבנים, אדומים וכחולים.
|
גופי כבר רועד,
ואני לא יודע...
האם זהו פחד כעס או שנאה?
|
ושם בין צבעונים,
ורדים ונרקיסים.
שם ילדה קטנה
רוכבת על סוסים.
|
סתיו של זהב
מכסה את הארץ
לוחש באוזני הרוח
שתקרא לבואו של ענן.
|
בהכירי את כל צבעי העולם
ידעתי להסיק
כי הלבן הטהור מכולם,
|
אני, אותו אדם שמגדיר עצמו כשמח בחלקו, אולי מאושר.
|
ערב אחד ישבתי בחוץ על ספסל, או שהיה זה על הדשא, אני לא ממש
זוכר כי לא ממש היה אכפת לי, וחפשתי את הכוכב שלי.
|
אם נתרחק, אז אולי הגעגועים יסיימו את הגסיסה הארוכה שלי.
אולי אז זה יחסוך ממך מלראות אותי גוסס ומפסיד למוות.
|
הריקנות של בלעדייך שמעיקה עלי ולא מאפשרת לי לאהוב, לשמוח,
להתרגש... אפילו את החיוך שלי אני כבר מזייף...
|
"אתה לא מבין! אתה חייב להאמין לי, ראיתי את זה במו עיניי שלי"
היא נחנקת ומצטרדת מרוב צעקה ובכי. רק אז נכנס הרופא להרגיע
אותה, נתן לה זריקה וביקש ממני לצאת.
|
הכול היה צריך להיות כמו פעם, אבל אז עם אותה שיחת טלפון, אותה
השיחה מהבית... הזיכרון מאותה שיחה נראה מעורפל כל כך שאני לא
זכרתי את תוכנה, רק יודע אני להגיד שזה מה שגרם לי לוותר על
הכול.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
,
(פסיק)
סימני פיסוק
בסיסיים בהוצאת
בוליביה ושות'. |
|
