|
ילידת 84' ממוצעת, אשר הגיעה לבמה במקרה, לאחר שנים
של כתיבה למגירה - החליטה להוציא כמה מהגיגיה
לציבור, בעיקר לקבלת תגובות. המוטו שלה לחיים: חייכו
והעולם יחייך אליכם בחזרה.
אני בטוחה שזה ישמע לכם פטתי, ושכבר שמעתם את זה כבר המון
פעמים, אבל הייתי חייבת לספר לכם...
|
רק רציתי לכתוב לך כמה שאני מתגעגעת.
|
אהוב יקר, בלעדייך חיי אינם, חיי אינם חיים...המסע הארוך לליבך
מסתיים פה. בזה הרגע.
מפני שהבנתי שאתה לא בשבילי!
|
רוצה להרגיש אותך, קרוב יותר ויותר.
רוצה לטעום אותך, ולחוש את מרקם עורך על גופי החיוור.
|
כבר יותר משנה, אני מייחלת, מקווה
שמשהו יקרה ביני לבינך,
לאותו רגע קסום בו עוצמים את העיניים ומגיעים עד לכוכבכים
שבשמיים,
לרגע שבו ניפגשות השפתיים
|
אני סוגרת את עייני ומחייכת
טיפה נופלת על לחיי ועוד אחת על מצחי
הוא נותן לי נשיקה על המצח
ועוד אחת על הלחי
ועל השפתיים
|
טוב חזרתי. לא הצלחתי להפסיק. עוברות לי מחשבות בראש, וזה מה
שאני רושמת פה, לא? אז מה? אני אף-פעם לא אפסיק? ועכשיו אני
חושבת על מה שחשבתי תוך כדי כתיבה, על זה שאם זה יהיה ארוך
מספיק אז אני אפרסם את זה בתור ספר.
|
|
|
- "סלח לי.
התואיל במטותא
להעיף מבט חטוף
בשעון-ידך ולומר
לי לאיזה
כיוונים מצביעים
מחוגיו?"
- "סתום. סתום
ת'פה". |
|
