|
תמיד מתגעגעת לחורף.
גם בחורף מתגעגעת לחורף.
המילים בשבילה הן מכחול אשר מצייר את העולם המוסתר
והטעון שלה. כן, גם לה כואב לפעמים למרות שהיא
מחייכת רוב הזמן. גם בשמיים שלה יורד גשם.
ברגעים שהיא מוקפת אנשים מתערבבים ומתערבלים בראשה
צבעים כמו על פלטה. ברגעים שהיא בגפה ושקט מסביב היא
תעזר במכחול שלה ותאמת את קיומה עם הדף.
כן, משנכתבו המילים היא עובדה. היא כאן וחרוטה על
הדף לתמיד. היא אלמותית ונצחית, ואפילו הגשם שאולי
ידלל את האותיות לא יוכל לומר לה אחרת.
הפעם אני סופרת. יש 67 צעדים מהמקום בו אני מתחילה לחשוב על
פרידה לבין הפנייה אל הרחוב שלך, בה אנחנו נפרדות כשאנחנו
הולכות יחד, בדיוק כמו עכשיו. וזאת תמיד אותה נקודה שבה אני
מבינה שבצעד ה-68, הראשון אחרי הפנייה, ילווה אותי רק הצל שלי,
והאפלה הפנימית המצלה ע
|
עושה רושם שזה גשם אחרון.
אל לי להאמין בזה.
|
מגיע אותו נהר מלוח.
לאו דווקא של עצב
|
והלבד עוד ממלא בשקיפותו
את החלל הריק בין ארבעה כתלים.
אך אינו מורגש.
|
מה היית אומרת למישהו עצוב
שהעצב שלו מוצדק?
שאלת.
|
זיכרון אלוניך נשטפים באור צהריים, אור שמש
זיכרון גבעתך הניתזת מטר חורף קל
לא יניחו היום, לא הניחו גם אמש
|
מעודדת נפש ממוטטת
כשם שמיטה מוכרת מקבלת
את פניך בשובך הביתה.
|
אך הוא טרוד וחרד על אף שעורו סומר -
כי דרכם של דברים להיגמר.
|
מחכה לדממה שתמסגר אותנו,
למבט המוכר של אישי האחד.
|
אני אבן בדרכך, חולף על פניי.
ואולי למעשה אתה אבן בדרכי.
|
גם בגשם לא הצלחתי לבכות,
אפילו בגשם, שהדמעות נחבאות בו.
כנראה שזה לא יקרה אף פעם.
|
אחרי חיבוק מפתיע, משתוקק - מילים כנות.
|
הכיסאות צמודים מאד,
אני האחראי לדבר.
אך לא יועילו הכיסאות שאצמיד,
כל עוד הלבבות לא ייצמדו זה לזה.
מעצמם.
|
כמה התגעגעתי אלייך.
אל השתיקה שלך.
אל העצבות שלך.
אל הייאוש שלך.
|
אני קוראת לך אדם,
כשמו של הגבר הראשון עלי אדמות.
טהור וראשוני כל כך.
אני לא יודעת את שמך.
|
וכל תאייך מקשיבים לי
עת ייסחט לבי במכבש-היום
|
הנה כאן פורצים סודותי
ונצרבים בשמיך
|
אך בכיתי בעיקר בגלל כל מה שאין.
|
גשם של נוצות
חורך תלתלייך
משחיז סכינו המעודן
|
ומתגעגעת ליום בו יגיע אליה
גבר מברזל מפוסל וחזק
שעיניו מייפל סמיך ואדום.
|
אני זו אני - לא הרבה, לא מעט
מדוע אינני יכולה אותך לאהוב?
|
לצרוב על גלגל הבוקר מפתחות
|
אני פה. בסדר.
אל תבכי.
אל תפסיקי לבכות
|
והכל כי חלפת מולה, יורה בעיוורון חצים מורעלים
והיא רוקדת ולחייה שושנים צועקת ארגמן
|
רק הבל ושקר ידעו שפתיך לומר לי
בלי משים הוספת לנו עול על עול
עת הגיע הסוף הרגשתי שמר לי,
אך הפרידה באה אותנו לגאול.
|
בשתיקה
נאמרו כל המילים כולן.
|
מי אתה בעצם?
מקום שלא הכרתי
או שבדמיוני הכרתי עד כדי כאב,
והים גואה לחוש את צעדיך על חופו.
|
ואתה פוסע
בחופי הריקים
מאדם
|
נדמה שאני לגמרי לא מכירה אותך
כשאת עטופה בערפל.
ברגעים כאלה אני אוהבת יותר, מחדש.
|
גשם ראשון ירד אתמול
וכאב האהבה שקמלה
אז נמס לו.
|
ונדמה שלבו הוא הלוחש אהבה באוזנייך
אך את זוכרת תוך אימוץ מילותיו
כי לעד תוכלי להביט בעולם רק דרך עינייך
|
האיש ההוא
שגרם לה להיות בחושך נוכחת
|
אל תבטיח דבר
שאינך מסוגל לקיים.
אתה לא יכול לתת
את מה שאין לך
|
וזיכרון אחרון בים מתערבב
ולא מותיר גם למה להתגעגע.
|
הים הזה, שגואה לא פעם בין אנשים
מעלה מתוכו סוסי קצף רתומים למרכבות
|
עוד
יום עבר
משוח בורוד
אך נטול אהבה
|
ואני מציירת לי
זיכרון במכחול,
בשביל לא לשכוח
|
כל כך
הרבה
אנשים
זרים
באותו החדר.
|
לא ארגיש עוד חשופה, עירומה, לא אזכור
שתחת השכבות הכאב המוסתר מתגבר.
|
את, כל כולך, כשדה חיטה:
שיערך הזהוב הקלוע - אלומת שיבולים
וכשאת בבריות שמולך מביטה
עינייך בורקות כשמי קיץ תכולים.
|
ירח,
רק אותך השכלתי להבין
ביום של קור
ובעת חמסין.
|
הצטנפי בצעיף הפרוותי, שועלה,
ובשלג רוצי איתי מפה
אל היער
|
מפנה מבטי הדואב לעוד רגע קצר -
ואין איש בשער
|
כמוני הורד -
מה יועילו עלי כותרתו האדומים
אם אין אדם מתקרב להריח הבושם
|
לא תביני את מה שעוצר אותי מלכעוס עלייך
ולבכות אלייך. מולך. בגללך.
|
הלילה לבן כשהוא בלעדיך
והבוקר שחור בלכתך.
|
כפתיתי שלג הנלטפים בידי ענפי דובדבן
דמעות הלילה מרוככות בקצות ריסייך.
|
הכל מטאפורה למשהו אחר.
ואני יכולה להפוך כל רגע לשלם ולמשלים אינסוף רגעים אחרים.
כי כל דבר יכול לעמוד בפני עצמו, אבל גם לשקף כל דבר.
|
אנו רחוקים וגעגוע חובק לילותיי.
בינינו מפרידים
יותר מדי צעדים,
יותר מדי.
|
הם הלכו כצאן לטבח,
אומרים,
|
אתן לחושך לסמא,
אולי הקור שבחוץ יגרה את עיניי
והדמעות, נחל אכזב, ישובו לזרום.
הנה, חורף שולט בכל.
|
מילים שאמרתי מוצאות את דרכן למות
אך זכרן אותך וודאי לא עוזב.
|
לבבות נמסים בחום המדורה
ועם מנגינת המיתר משורים הסודות.
|
ובשמים ינדדו עננים אפורים ותפוחים
מרגיעי לבבות מוכי צימאון.
|
כבלתי עצמי בודדה בין גדרות התיל
חנוקה בזיכרון ימי התשוקה הסמוקים
|
בגשם הזה הסמיך
נשטפים העלים
ככתמים של צבעי מים
|
רק עוקצנות הפיקו שפתיי
מילים חדות כחרב מלובנת
לא רצית לפרש אותותיי
ועל פנייך נותרה הבעה מאובנת
|
אך כה חזק נעולה דלתך
וכה צרים חורי הרשת.
|
וככל שהורווה צימאון השדה
כך טפח צמאוני ולא נמצא לו מזור
|
ציפור השיר מזמרת
אך תשפד עצמה על חוחי הורד.
תדמם עד אובדן הכרה.
במהרה.
|
אל תיבהלי מהמבט העצוב.
אל תאמרי דבר.
|
כשם שקיר ביתך
הוא מגן ואיתן
אך גם ברור מאליו
כך אני בשבילך.
|
היו רגעים שהשתיקה שלך דיברה איתי
והמילים שלי שתקו איתך.
וכשהידיים הפכו לפקעת אחת מול הקור
כבר לא הבדלתי בין אצבעותיי לאצבעותייך.
|
ובגנך נשארות רק פקעות הרקפת לבדן,
כי פרחים חדשים לא תוכל עוד לשתול.
|
והים שוצף
והים קוצף
ומשתיק אנחת לענה.
|
הרחוב נצבע באדום ובחום
ועלים נערמים בשוליו.
רוח הסתיו במזגה העגום
מעוררת בי מחשבות עליו.
|
הסתיו הזה, נושף בחלילי-הרוח בחורשות
משכר את עיניי במערבולת אדום וחום
עת משליך העץ את עליו מעליו
והוא הכי הוא בעירומו.
|
ועוד יגיע רגע חשוך
והגאות תתרפק סוף סוף על חופי
אחרי אינספור חודשים של שפל.
|
והיא חלל ריק ממילים,
רגע מת.
|
ואם כשהגשם מרקד על חלונך
תיזכר בי,
דע שגם על צוהרי הוא לרדת ממשיך.
|
|
|
