|
1/3/07
מודל 85 במצב מצויין כמעט ללא שריטות חיצוניות.
משומש מאוד אבל עדיין לפעמים מרגיש כמו חדש, במחיר
מציאה.
תהנו!
השעה כבר 8 וקרני השמש חודרות מבעד לחלון על מיטתו של אלעד,
והוא עוד מתלבט אם לקום היום לשעה ראשונה או לא.
|
א: ששש! תוריד ת'קול טיפה. בכל אופן הצעתי לה לצאת איתי.
ב: נו ומה היא אמרה?
|
החלטתי להתקשר אליו
כמובן שזה היה קשה, כי הרי היינו ביחד כל כך הרבה זמן. הוא
אפילו אמר לי שהוא אוהב אותי שבוע שנפרדנו. זה עוד שמור טוב
טוב בזכרוני-הלכנו ביחד לאכול סיני. הוא מאוד אוהב סיני.
|
"אוקיי, אדון בושה. אז מה אתה רוצה ממני?"
"תכניס אותי."
"לא יקרה."
"אני מצטער. אני חייב להתעקש על כך". נכון, שוב. ההיגיון אומר
לסגור את הדלת ולהתעלם. אבל אני משחרר את המנעול העליון ונותן
לו להיכנס.
|
במבט לאחור, אני לא מבינה למה. הייתי צריכה לזרוק אותו על
המקום, וזהו. לא הייתי מגיעה לשלב הזה של שברון נפש. של לדעת
על כל פלגש קטנה שלו ולהקרע מבפנים, אבל לסלוח מבחוץ. כי לא
יכולתי בלעדיו.
|
טוב נו, אמרתי לעצמי, לפחות עשיתי עם עצמי משהו היום.
|
השלב הבא הוא לבחון את הנוף בחוץ ולהחליט אם חמש שעות הנסיעה
הקרובות יעברו בהאזנה למוזיקה וצפייה בנוף, בקריאה, או בשילוב
של שניהם. בחוץ אני כבר מתחיל לראות את האוכלוסייה שגרה
בפרברים של העיר, וזה לא מראה מלבב במיוחד. אישה שוטפת את
הבגדים שלה בנהר מזוהם, לא
|
תמיד כשהיא ראתה מישהו נוהג עם יד אחת... זה גרם לה לחשוב
עליו.
היא נזכרה באיך שהוא היה מניח את יד שמאל על ההגה, ועם יד
ימינו היה אוחז בידה. וכשהיא כעסה עליו, היתה נחה היד על מוט
ההילוכים, במעין בקשת אישור להתקרב אליה.
|
אף פעם לא היה לי חבר טוב לפני עדן. אני לא יודע כנראה קשה
למצוא "חברים טובים" במציאות שלנו. עובדה לקח לי 13 שנה למצוא
בנאדם כזה שאפשר באמת להיות פתוח איתו ולדעת שהוא פתוח איתך
חזרה.
|
כארבעה ימים לפני-כן הגיעה אליו בדואר מעטפה לבנה קטנה. לא היה
כתוב עליה כלום- לא כתובת של שולח, לא כתובת של נשלח- רק
'לעידו' בכתב גדול ולא ברור. אפילו בול לא היה מודבק.
|
טוב קוראים יקרים, לאחר תגובה שקיבלתי החלטתי לכתוב סוף לסיפור
"רחוב הנביאים 278". ישבתי וחשבתי לי הרבה זמן על סיום, אבל לא
מצאתי אחד שהכי מתאים. אז לפניכם אני מעלה פה 3 רעיונות שהכי
אהבתי. אם בא לכם תגידו לי איזה אחד הכי אהבתם.
|
ב-19:05 "טרח להגיע" האוטובוס, וכמו קסם פתאום נהיה הרציף מלא.
'הרי זה עולם של מאחרים', חשב כרגיל ועלה. שוב פעם העלו את
המחירים של הנסיעות. לו זה לא כל כך הפריע, אבל אם אבא שלו היה
רואה את זה, איך שהוא היה מתעצבן.
|
You're probably freaked out by this statement of mine
So you're thinking that something in my head is not quite
fine
But trust me, this is not from the top of my head
And I'm sure that without you my life is so dead
|
יום רגיל
הכל רגיל
ערב רגיל
לילה רגיל
אבל אז... כשהולכים לישון ולא נרדמים
אני שומע מוזיקה
|
I know that it will never work - you and me again
And that it's just a waste of time trying
|
זאת היתה הכותרת ב-CNN היום בצהריים (לאחר ששני חיילים
אמריקניים נהרגו ממוקש שנטמן בשולי הדרך לבגדאד).
אתה פשוט לא יכול שלא לחשוב לעצמך
ש-501
זה בעצם 500 פחות או יותר...
|
Don't
Act like you're the queen of the world
You're just a spoiled girl
Go be with him tonight
It's allright
|
You told me to wait a little while
You told me the wounds will heal in time
But I'm still in pain because of you
Girl when you left me you committed a crime
And time takes too much time
|
You make my day
You take my pain
You ease my strife
You please my life
|
דווקא בזמנים קשים כאלה צריכים להיות הכי גאים בארצנו
בשביל להראות לעולם שישראל תמיד היתה ותמיד תהיה משכננו
|
אם הייתי יכול להביא לך את כל השקט שרק אפשר
שקט שיעשה לך נוח
הייתי מביא
ואם הייתי יכול להשיג לך את כל הטוב שרק צריך
|
מסתנוור מסברך
נפעם מפעמייך
נכנע לנוכחותך
נמס מנימוסייך
|
את כל הזמן אומרת לי שאת שונאת
אנשים צבועים שלא כנים איתך מההתחלה
ושהרוע שנמצא בדיוק מתחת לעור של טיפוסים מסויימים
לפעמים עושה לך בבטן כזו חלחלה
|
ובדיוק כשחשבתי שמצאתי אהבה,
ובדיוק כשחשבתי שבשבילי את האחת והיחידה,
את הולכת ועושה לי כזה תרגיל.
איך את מסוגלת, תגידי לי, לעשות דבר כזה משפיל?
|
לפני כמה ימים פגשתי אותך ברחוב
והתקרבתי אלייך ממש ממש
בשביל לתת לך נשיקה
|
הרס"ר נתן הרצאה על ילדים שסיימו טירונות ונהיו גברים
ושעכשיו הם יכולים באמת להצטרף לשורת הלוחמים של חטיבת גולני.
|
לשמוע
את הכחלחל של הים שמשתרע לכל עבר ברוגע
|
בכניסה למחנה ההשמדה טרבלינקה
חיכו סוהרים נאציים עם כלבים
|
תולים אנו בך תקווה, כנסת חדשה
|
ואת הלקח? לא, איני למד
כי משהו בי אינו מאפשר
להפסיק את הרצף האיום הזה
של לקוות להתאכזב ולהשבר.
|
בלילות אני חולם שאני כבר לא חי
אני מסתכל מבחוץ, והעולם ממשיך להתקיים
לא אותו דבר לחלוטין אבל אי אפשר להבחין בהבדל משמעותי
האם הייתי משמעותי בעולם?
|
בראשי רק את, ולא שום דבר אחר.
מאוהב מכף רגל ועד ראש, בעיניך, בחיוכך, במבטך השובר.
לא מסוגל לישון, גם לא לאכול.
|
אבל למען עמנו הם סיכנו את חיים
כשרבים פשוט הפנו את גבם
|
תשירו באזכרה שלי בכל שנה בקול רם את התקווה
אבל אני לא רוצה שתזמינו את האלה ששרתו איתי בצבא
או שתעשו מזה איזה פגישה חשובה
כשאמות
|
זה לא הולך ככה
אי אפשר לכתוב שיר בחרוזים על פולין
אי אפשר
|
זהו, ממחר את כבר רכוש של הצבא שלנו,
אז לבינתיים, ורק לבינתיים, בעוד את נפרדת מאיתנו
|
איזה דבר מסריח זה חיים
איזה זונות כל העולם
זה מצחיק ממחשבה שנייה תסתכלו עלינו
|
לפני הרבה הרבה שנים
בארץ קסומה ורחוקה
חיו להם ביחד בשלווה
פרדיננד המלך ואיזבלה המלכה
|
"נטושה נטושה החוף מתרחק לו
ילדי האובד
גלים וכוכבת ורוח נושבת
הלילה יורד
עוד נשובה
|
"לזכר משפחתה ולזכר קהילת יהודי פולין שנספתה בשואה"
|
ואז הרגשתי לרגע את הצמרמורת הזו
וחשבתי שאני סוף סוף מבין ותופס מה התהלך שם בדיוק
|
אילו לא היו שורדים סבתי וסבי את אותה התקופה הנוראה
ולא היו באים ארצה שניהם
ולא היו נפגשים באוניית מעפילים בדרך למחנה-כלא בקפריסין
ולא היו מחפשים מישהו למלא איתו ביחד את החלל הריק והנורא
שנוצר מהמלחמה
|
בשעה עשר
בדיוק כשנשמעה הצפירה
נעמדתי דום
|
כאן לפניכם קומץ של מחשבות והרהורים
שבמהלך יום כאוב זה פרפרו לי בראש,
מן נסיון אישי שלי לכתוב את כל מה שעבר עלי אז
קבלו את סדרת שירי יום השואה...
2003.
|
הסיפור שלי ביום ראשון, ערב חג
של הפסח השני בטיסה לנתב"ג
שיצאה בדיוק בעשר מוורשה הקרירה,
ואתם פשוט לא תאמינו מה בדרך קרה
|
אתמול בלילה, הייתה לי נפילה
שקטה
אבל בוטה
תהיתי למה זה קורה כל פעם
|
"אני אוהבת אותך," את אמרת לי,
"לקשר שיש לנו אין שווה."
|
לכן אנו, העם היהודי, נזכור לנצח!
את מעשי הסדום, ההתעללות, העוול, הרצח!
|
ושוב טיפות גשם חודרות
ברווח הקטן שבין הטרנינג העוטף
לעורף העייף.
|
היום יום הזכרון של יצחק רבין ז"ל
היום יום הזכרון של יצחק רבין ז"ל?!
|
היה זה יום שני אחד רגיל
בחוץ זרחה השמש בבהירות
ובדיוק לפני רגע נתנה תרגיל
נורית המורה לספרות.
|
אך עדיין זה שיר אהבה, תתפלאו
אם סקרנתי אתכם קצת, המשיכו, קראו
אולי אין הקדשה ליצור אנושי
אך קיים כאן מושא הקדשה ממשי
|
זו מערכת יחסים חדשה
הפעם בריאה, הדדית, חיובית
וזו כבר עבודה חדשה
הפעם ממצה, מהנה,
|
הנה, בדמיוני, נשכבת את לידי
ונוגעת במקומות הנכונים
והנה מתחבקים אנו בעדינות
אמפריית חושים ביחד בונים
|
ומה כבר הם יכולים לעשות, שם בעבודה?
אולגה הסיעה אותי לתחנה המרכזית ואירית נתנה לי חיבוק חם
ואמרה,
"תרגיש טוב."
|
It is now 2:48 in the morning
I have to wake up early tomorrow because we planned on
.going to the beach, so I think I'll go to sleep now
|
I was looking for one word to say, one word to sum it all.
And I found that word...
|
זו לא היתה התמונה שרצה בראשי כל הזמן הזה
שעזרה לי להחזיק מעמד בלילות הבודדים ובימים האפורים ביותר.
|
התחיל טוב.
אולי 'טוב' זה הגזמה.
התחיל בסדר.
היה קצת מוזר.
כבר ראיתי שיהיו בעיות.
צדקתי.
|
מכבר תשע שנים בערך איני מאמין בקיומן של מכשפות ודרקונים
מכבר שנתיים בערך איני מאמין בקיום של אל
זה לא נתפס לי
לא הגיוני לי שיש שם מישהו למעלה שמשגיח עלינו
|
בזכרוני מקרה אחד מאוד מביך מכיתה ג', עוד כשהייתי ילד ירושלמי
קטן ותמים. ההורים שלי טסו להם לחו"ל, והודיעו לי שהם לא יוכלו
לבוא לאסוף אותי ואת החברים שלי מחוג קראטה כפי שנעשה כל שבוע
ביום רביעי.
|
שאלתי אותה והיא אמרה שהיא לא שמה על אף אחד ושבא לה לרקוד כאן
ועכשיו
ושיילכו כולם לעזאזל
בא לה לרקוד לילדה שלי
|
זה לא הגיוני שאני דכאוני כי הרי אם הייתי דכאוני, אז מזמן כבר
הייתי הורג את עצמי או הולך לפסיכולוג או משהו. אני די מסתדר
עם החיים
|
תנועה...
אמא...
אנשים שלי...
תנועה, אמא, אנשים שלי,
תנועה אמא אנשים שלי תנועה אמא אנשים שלי תנועה אמא אנשים שלי
תנועה אמא אנשים שלי תנועה!!!! אמא!!!! אנשים שלי!!!!
|
שירי, הכלה, ניגשה אלי ונתנה לי חיבוק דוב ענקי. אמרתי לה 'מזל
טוב' והיא אמרה
"נו, אז בקרוב אצלך?"
"כן. בקרוב אצלי..."
|
ועל אותו סבל,
חברים יקרים,
ופה אני לא יודע על איזה מילה אני צריך לשים גרשיים,
אני רוצה להודות לכם מקרב ליבי!
|
תמיד רציתי להגיש תכנית טלויזיה. זה היה החלום שלי מאז כיתה א'
|
כן בטח... בכל מקרה הדבר הראשון שעשיתי, מתוך אינסטינקט מוחלט
זה להתקשר אלייך ולבכות לך. ואז ברגע זה הבנתי- איזה מזל שיש
לי אותך.
|
אתם מסוגלים להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי שזה לא נכון?
שאתם לא מתחברים אלי בגלל הרשיון?
|
הרי לא בחרנו להוולד. אבל גם לא מכריחים אותנו לחיות...
|
בהלוויה שלך, אמא שלך באה אלי ואמרה לי שכמה ששנאת אותי, ככה
גם אהבת אותי. זה עשה לי הרבה לחשוב, את יודעת? כמה שהיו לנו
טאקלים בינינו, והיו המון, סך הכל היינו חברים די טובים.
|
בפעם הראשונה שניגשתי, נכשלתי.
חיכיתי לרגע הזה מלא זמן ובאותו יום הייתי מתוח מאוד ועצבני.
וזה התחיל דווקא די בסדר. הכל הלך טוב עד שפתאום נכנס בי טיפה
עודף בטחון עצמי
|
להגיד משהו אחד ולעשות משהו אחר
להבטיח משהו אחד ולקיים משהו אחר
אם לקיים בכלל.
|
אולי שאמא תירגע קצת ואבא... מה ההיפך מלהרגע??
|
כל כך הרבה עומס וכובד על הלב וכל כך הרבה אספירין, שזה בכלל
עוזר רק לראש.
|
שני טון אמהות
שהופרדו באלימות מבעליהן
מילדיהן
שבילו את דקותיהן האחרונות דחוסות בתא גז
צורחות ומבוהלות.
|
Have you felt yourself falling in love with me for that?
|
- קום רגע.
- מה? מה קרה?
- בוא רגע.
- אממ אוקיי אין בעייה. מה העניין?
- תרד למטה ותתנשף. אז תקום מהר ואני אחנוק אותך טיפה.
|
הסיפור שלי הוא גם לא כזה....
הלוואי והסיפור שלי היה ככה
|
לא רחוק ממני עוברת ספינה גדולה באיטיות במים, והמחשבות בראש
מפליגות - עבר, הווה, עתיד - הכל סלט אחד. מתערבב טוב טוב עם
טעם חמוץ-מתוק של זכרונות, עם קומץ של שאיפות ועם שיר שנתקע לי
בראש. ככה, מתערבב בראש, ובינתיים, הספינה כבר נעלמה ואיתה -
כל קשר למציאות.
|
תקשיבי אנחנו חייבים לדבר. לא זו לא תהיה שיחה ארוכה. כן אני
יודע שיש לך שיעור עכשיו אבל בואי שנייה לצד כי יש לי משהו
חשוב להגיד לך
|
זוג כנפיים - אולי זה מה שאני צריך.
או זה או איזה שיקוי קסם שגורם לעוף.
לעוף, לעוף רחוק רחוק.
|
אישה אחת
שני בנים
גר איתם בשלושה חדרים וחצי
|
עומד על צוק.
מסתכל לכל הכיוונים
|
תקופה טובה...
השפל נגמר...
מתחילה הגאות.
|
"בימים זה נשכח בינינו
אבל כשהערב יורד
כואב אבל פחות
פחות אבל עוד כואב"
|
"... שוב התהפך מצב הרוח עם הכניסה לפלאשוב, מחנה
עבודה/ריכוז/השמדה שנשרף כליל על ידי הנאצים. נורא זעזע אותי
לראות שאותו אזור, שבו היה יושב לו מר אדוארד גט [הממונה על
הגטו] וצולף ביהודים חפים מפשע, אותו אזור הוא עכשיו אחו אחד
גדול עם 3 אנדרטות.
|
רציתי לכתוב פה שיר על הרגשות שלי
|
|
|
אני לא אוהבת
לנהוג.
אלטמן לוקח אותי
למחוזות חפצי.
למחוזות חפצו
הוא רק לוקח את
עצמו.
מיכלי לא פוחדת
לנצל. אותה
מנצלים מספיק. |
|
