|
כאבה לי רגל עד כדי כך שהתקשיתי ללכת, הרגשתי שרגלי נגררת
אחרי, ואיני יכול לעמוד עליה הרבה זמן בלי לנוח.
נזכרתי שקראתי פעם באחד מהספרים של ד"ר אנדרו וייל שאפשר לדבר
עם הכאב, לנהל איתו שיחה, לשאול אותו למה הוא כואב ומציק, ומה
מציק לו. ואף לשכנע אותו להפסיק
|
בעיר שאני גר מגיעים המוני אנשים לקנות בשוק, מי עם סלים
לקניית ירקות ומי פיצוחים ופרותיבשים.
|
שלום מדבר הרציקוביץ, הזמנתי חדר אצלכם. האם אפשר כבר לבוא?
"רק רגע, אבדוק", נשמע קולה של פקידת הקבלה מהעבר השני של קו
הטלפון. "כן אדוני, החדר יעמוד לרשותך בשעה שתיים אחר
הצהריים". הודיתי לה והנחתי את השפופרת.
|
בשיטוטי בעיר הגדולה
אני חוצה רחובות
עמוסי מחשבות
שעוברים ושבים השאירו אחריהם
|
התרחקתי ממך אהובתי
במטוס חדיש ומהיר
אך לשוא
דבקת במחשבותי
בלי יכולת להשתחרר.
|
אנו יושבים שלובי ידיים
ומביטים באודם השקיעה
ליבי הולם כמצלתיים
מתחושת החוויה הנעימה
|
הוא אוכל אושר בארוחת בוקר
ביחד עם קרני שמש ראשונות
זהובות חודרות המאירות
את חשרת הלילה ממיסות
|
קירות הבית סוידו לבן
למחוק קמטי גיל
שהזמן גרמן ביושר
|
אני שומע אותך
מדברת אליי
בשפה לא מוכרת
|
צועדת בצעדים מדודים
בשביל הבדידות שנפרש לפניה
גבה דבשת נסיון חיים
מדי פעם עוצרת מהרהרת
כקוראת בדפים מספר זכרונות
|
רועד מקור כמו חמור
בחום תמוז,
זחלתי במנהרות אין ספור
לגלות שאין מוצא ואין תקווה
לראות האור.
|
אמרתי לעצמי צא להרפתקה
חצה הרים ונהרות למקומות
שם כנף ציפור לא נראתה.
|
אני רוצה לחיות במקום
שבו השמש זורחת ומברכת
בבוקר טוב, ומחממת חתולי רחוב
|
נביחה קרעה
את הדממה
כמרה בי אזעקת
יום הדין והמלחמה
|
אכלתי סלט לארוחת בוקר
מעגבניות אדומות מדאגות
מלפפונים ירוקים חסרי בטחון
|
אדם חופר בחייו
מוצא גחליליות
אהבות זוהרות
|
מבעד לחלונות
ארמון החול
רואה אותך פוסעת יחפה
|
אתאר יופייך
כמים זורמים
גולשים מהפנים לחמוקים
מתחככים בירכיים
ומרטיבים את הסנדלים
|
את ואני
קוצצים ירקות
של געגועים,
לתוך קלחת מהבילה
|
את כעץ השדה
בצילך אמצא מחסה
מיום עמל מפרך
|
באהבה נכזבת
כמו במלחמה,
נרמסים חלומות פורחים
|
בגן משחקים של חזון תעתועים
ילדים צוהלים מתרוצצים וקופצים,
מחליקים על פני קשת מענן לענן
בקולות מתגלגלים מצחוק
|
בדרכי אליך אני נישא
על גלי מחשבות.
פנס הרחוב מהבהב קלות
כמו שמלתך ברוח
|
כשהרופאה אמרה לפתוח את הפה
והחדירה אצבעות בכפפות גומי
חשבתי בליבי: שזה כמו להתנשק דרך מטפחת
|
מדרחוב
מחלון ראווה שקוף עיניים
מביטה עלי ההלך
בחיבה לא מוסתרת
|
הרהורי לילה נוגים
כשיירים לעוסים
בשלכת היום נושרים
|
בוקר,
מחשבות מציפות את ראשי
וקצף גילוח את פני
חושב על כוס קפה עם חלב
להתחיל יוםשיגרה
|
בדי אלון
משתרגים בתכלת
כלניות מנקדות באדום
מרחבי גד השדה
|
אוהב את משחק
מגע הידיים
מלטפות ולא נשבעות
|
השמש יוקדת
מעל עומרים
דוממים כצריחי מבצרים
מנקדים שדה שלף
|
בימים אלה
הרבה עננים מעט קשם
וביניהם שמש עוורת
|
בין האתמול ההזוי
לכזב של מחר
מפריד רק הבל היום
בצבע הזמן השקוף.
|
בהשכמת הבוקר
בין עצים גורדי שחקים
צמרתם לוהבת זהב
עליהם רועדים ברוח
|
בנגיעותיה אותי היא מעצבת
כחימר על אובניים
מסתובב מסתחרר, בטרם
הופך לכד ביד היוצר
|
בניתי לה בית חלומות
עשוי לבני משאלות
חלונות פיסות שמיים
רעפים באודם שקיעה
|
נעלתי את נעלי הפלא
שהתישנו מרוב שימוש
מריצה וחיפוש אחריו
שיום אחד נעלם
כלא היה.
|
דרכתי על שביל פלא
מרוצף אבני חן, מאירות
את דרכי לארץ האגדות
שם צומח האופק
|
הלכתי לאיבוד בסבך הסימטאות
המובילות לשום מקום
הולכות ומתפתלות כנחשים
וחוזרות לאותו מקום
|
געי בי בידיים לוטפות
או נעצי בבשרי ציפורניים מושחזות
הביטי בי במבט זועף
המקלף עור ומסכות
|
בעולם האמיתי
כל אשליה הופכת לחזון
כל דימיון למציאות
אין אופק ושמש לא שוקעת
|
בערבים הקרירים של חשוון
החתולים אוגרים שומן ופרווה
העננים מתנפחים ומאפירים
מתכוננים לחורף
|
מנגינה מרעידה במיתרים
של רוח סתווית
הפותחת בפנינו שער
לשנה עלומה
חדשה
|
כגדמות עצים כרותים
זה על גבי זה
מכוסים בשמיכת אדמה
מצמיחה עשב ופרחי בר
|
החלפתי ברז דולף במטבח
הוא כל הזמן טפטף טיפות
שהפכו לזרזיף טורדני
עד שהכלים התלוננו על
המידע הזורם החוצה
|
מנבכי הרגש
מתוך רבדי זמן קדום
ידעתי אותך מאז ומתמיד,
לחשתי ברוך את שמך.
|
רוצה להקיף אותך
בצבעים מלטפים
צבע לכל יום
|
בשדה נפשי צומחים פרחים
בערוגות בשלל צבעי דמיון
ידייך הלוטפות אהבה משקות
אף פרח לא יבול
|
התמסרתי לרוח מלטפת
נושבת בין אצבעותיך
עוצם עיניים מהופנטות
גופי גלים
|
איזה גורל אכזרי הוא
ליפול מדחי אל דחי
תחילה להשמין כחבית
מזלילת עשרות
אלפי מילים
|
כשפגשתיך
מבטך הכה בי
כאבני חלמיש
בשדה קוצים
|
פרחים צבעוניים צומחים
מאדמה מוריקה
|
רוכב על קרן אור
במהירות קבועה
מתגלגל ככדור שלג במורד תלול
אותו דבר לא יעצור
|
בלילה אפל כשאול
חסוך כוכבים וירח
רוח מיילל בתנים רעבים
עיניים בורקות
|
כנחשול שלא ניתן לעצירה
השוטף כל הנקרה על דרכו
גואים הרגשות
בלב חסר המנוחה
|
אפוף דממת בית חיים
באודם שקיעה זוחלת
רסיסי געגועים
מתגנבים בלאט
|
הרוח סחפה את מחשבותיי
נשארתי עריה מכל תובנה
גם מדעותיי הקדומות
אותם צברתי במשך שנים
|
דומיה מרחפת מעל
כעורב מבשר רע,
חודרת נקיקים חבויים
וחדרי לב.
|
ריח גופך דבק בי
כקנקונת גפן
סביב מוט העץ הסומך.
|
האהבה נהר גועש
לשוט בו חוויה
לפעמים נופלים במפל
|
כשחלצת את הפקק
מבקבוק אותו ניערת
|
הוא אוסף גרוטאות
מפחי אשפה דמיוניים
כל מה שאנשים מאסו
מסדרם לפי נושאים
|
הבוקר,
צעק העתון בכותרת גדולה:
השמים נפלו
האדמה רעדה
|
מבט עיניה
נח בספר
מחשבותיה פרפרים
|
נסעת והותרת אותי
עקוד בקורי געגועים
ואני פרפר לכוד
לא יכול להשתחרר
|
הגשם מניד את האביב
פוסח על שתי סעיפיו
להישאר או לפנות הזירה
בינתיים בצל מטר סוחף
|
ידברו הרגשות
ולא המילים המשומשות
כי לכל אחד מגיעה
הזדמנות שניה
|
הזמן עט עלי
מנציח עצמו על פניי
כתחריט על חרס
|
החורף הוא זירת מלחמה
צובע בצבעי קרב את המערכה
שמיים באפור קודר
ועננים בצבעי הסוואה מעופרת
|
הם עולים כאדים על חלונות
את החושים מערפלים
כסחרחורת של גבהים
|
הטלפון צילצל בי
קולו צלול פעמונים
מרעיד סיבי רגש
הד דנדון בנקיקים
|
היא משולה לנסיעה של זוג באופניים
הדורשת מהם דווש בלתי פוסק
וכשהדווש פוסק מרוב עייפות, השניים
עלולים ליפול ולהתרסק.
|
בזמנים של שעות בין הערביים
בין אורות גוועים וצללים מתארכים
מתנהלת מלחמה בין מזרע לישימון
מתערבלת המציאות בדמיון
והלב מתגעגע ואוהב
|
הלילה הוא מדגרה
לביצי חלומות
מהן יבקעו שאיפות
|
הלילה תפאורה זרועת כוכבים
מנצנצים וקורצים בין עננים
מאיצים את הרגשות להפתח
כפרחים לקראת הנץ החמה
|
המחשבות נחל זורם
משתנה ללא הפסק
עם כל זיעה של אדווה
|
זורמת לה הנגינה
בשלל צבעי מצב הרוח
מאודם ארגמן עליז
לירוק שלווה מרגיעה
|
כשבלב שדי השאול נעורים
חומות אמון מפוררים
|
אהבות ישנות עלו לשמיים
כעשן מסתלסל ממדורות כבויות,
|
ואני במטתך עוגן
נקשר אלייך בחבלי תאווה
נאחז בכל קימור
|
מעבר לחלוני
נמצא עולם הדימיון
רגוע צבעוני כחדר צעצועים
גדלים שם פרחי אהבה
|
נסעת הרחק
אל העיר
נהר בליבה
לגלות הקלו צרותיך
|
גשם דק יורד בעצב
מרטיב מחשבות יבשות נוקשות
בסוף הן תשברנה לרסיסים
יהיו לקשת בענן
|
אני אוהב את שעת הקסם
עת לילה מתכונן
לפשוט גלימתו
לקראת חילופי משמרות
|
הצפירה העולה נתנה את האות
לדקת דומיה הקפיאה דום
אנשים לזקיפים רכוני ראש
|
את געגועיי אלייך
נשאו רוחות השמיים
לכל עמק וגיא,
חדרו לכל עץ ושיח
|
הרמנו כוסית ברכה
שספינותינו ימשיכו לשוט
במים חיים
|
אין מה לרוץ כולם מגיעים
גם בהליכה לאותו מקום
היא אמרה בחיוך כובש לב
מבלי לעצור לרגע
ונעלמה לי מהעין
|
היא לבושה בגדי חג
תכשיטיה דימויים ומטפורות
לדמיונה אין גבולות
ואופקיה רחבים כים
|
אני נסחף ברוח כאבקן
על זיר קנה
נע עם כל משב
ללא שליטה
|
התפילה מזכה את הנפש
והנפש היא רסיס אלוהי
שנפלה אל החומר והרפש
באירוע קוסמי פלאי
|
הימים מתגלגלים
באור וצל
תחת רשת הסוואה
של שמיים מנומרים
|
כשמוחי מתרוקן
והזכרונות - הצל המלווה התמידי
נרדמים בשמירה, היאוש תוקף.
אני חש כבוי כבדל סיגריה מעוכה
ברגל גסה.
|
שמונה זוגות זבובים
רקדו על התקרה
החליפו מקצבים
חיממו האווירה
|
זוג מחובק פוסע בשביל
זרועו על כתפה ידה על מותניו
מדברים הם בלחש
חוששים להעיר את הירח
|
מעשה בעלמה שמה מרינה
את עצמה לחופה כבר הכינה
רציתי מאד זוג כנפיים
לעוף ברחבי השמיים
|
המילים נשארו תלויות על הקיר
ככלי נשק של אבירים
באולמות של טירות עתיקות,
בהם תיירים עייפים מכתתים רגליהם.
|
הרהורים טפיליים
עשבים שוטים בשדות
|
הוקסמתי מקולך
קול ילדה המקפצת בחבל
צלול ומושך כבחבלי קסם
ואני נספג בתוכו וזורם
|
עייפות נוזלת מפנסי מכוניתי
סוגרת רוכסן של כבישים חשוכים
בדרך הביתה
|
כזוג מתעלס
על רקע פסטורלי
מתוחים ומפותלים
חבוקים וסבוכים
|
חולפת כתהילת עולם
כעטלף מכל אורב חומקת,
ערפל לה מגן
עם אבני גדרות שותקת
|
בקיץ של קוץ ודרדר
הייתי צרצר חופשי
חסר כל דאגות
|
חזרתי ממרחקים
חיבקתי נשקתי לשפתיה
שמחה פשטה בי זרמים לוהטים
המסתי תוגותיה
|
אבוא אלייך
עם זר פרחים ביד
ושיר מתנגן בראש
שכנפיים יצמיח
ומכלא גופי יתעופף.
|
הוא מביט בעיניו הקרות
הכסופות החוורות
מתבונן בנעשה תחתיו
וחיוך עגמומי משתפך על פניו
|
אני נישא ברוח
על כנפי דמיון
וחיוך על פרצופי מרוח
כאילו זכיתי במיליון
|
נטווה חלומי בחוטי הדימיון
בעלטה בטרם חייך השחר
ניחוח אהבתנו עלה באפי
כצלילי מנגינה ערבה
|
כמו בסיפור אגדה.
את,
בשמלת פרחים,
מכסה עירום גופך
|
אפשר להתחפש בעזרת מסכה
בשרביט ובכתר לראש ממלכה
|
לשמאלי רמת פוריה הלובשת ירוק
ולימיני ממוסגרת בקעת יבניאל
בכל סיבוב של הדרך לכנרת
מצולמת תמונת נוף בעיניים
|
פתחתי חנות לט"ו בשבט
תמצא בה שקדי עיניים
חומות שיבשו מדמעות
|
באהבתי
נפשי רגישה
כעלה בנענוע הרוח
לתגובתך
|
ילדות מקפצות על חבל
צחקן ציוץ צפורים
שמש חומדת
שוזפת פניהן
|
חתול מילל
כפעמון אזעקה
לא יכול להתעלם,
|
הוא עומד זקוף כתורן
רגיש כמו זכוכית
נודף ממנו ריח
ויסקי ומי קולון
|
עט הכנתי שיר לכתוב
ביום מעונן גשום רטוב
|
מילים של טיפות טפטפו
אחת לאחת
כמו בשיטת העינוי הסיני
מהן טיפות מלוחות כדמעות
|
ידייך דלת פתוחה
לא מהססות
ואני מתפרץ.
|
יום שמח
יום פורח
מקיץ לקראת
שמש מפיצה חום
|
השתרגתי בך
כגפן בר
וייני נמהל בחלבך
|
מבט גלוי אל העולם
בלי מצמוץ והתנצלות
מילה בפה כמו בלב
לא יודע מהו שקר לבן
|
ימים מלבינים כביסה על חבלים
ראשיתם מעשים חסרי פשר,
|
יש דברים סמויים מהעין
תולעת בדידות
כוססת שורש בעץ
עם עלווה ירוקה
|
זה כואב אמרת
בלי להסביר מהותו
|
צריך
תכלת לשמיים
כנפיים לדמיון
פרחים לנשמה
|
בעוד יומיים
יתחיל הפצע להגליד
ישאיר צלקת זכרון
מעין תבליט מפת דרכים
|
זכוכיות צבעוניות
שולט בהן ששר,
כשהן משובצות
ביד אמן
נוצר ויטראז'.
|
כל טיפה ואמירתה
כל טיפה והמיתה
כל טיפה שנופלת
משמיעה את ניגונה
|
נערה יפה קורנת בחיוכה
על שלטי פרסומת ברחובות.
|
לעיתים אני מרגיש
כמו חרול יבש
מתגלגל
|
הווריד אביב בלחיים
בשדות בירוק
ובתכלת שמיים הזורמת
|
כשעזבת בלי מילה
לקחת מליבי את האור..
נשארתי נר כבוי בעלטה
המצפה לזו שתצית בי להבה
|
ליום הולדתי קיבלתי מתנה
כנפיים משומשות של מלאך
ולמדתי לעוף כנשר בשמיים
|
בנוף בואכה כנרת
מרבד השדות מזנק לעיניים
בגוונים של שלכת
מתמזגים ארץ ושמיים
|
כעסך
אוגר מתרוצץ
בגלגל ליבך
|
מחשבותי זורמות בלאט
מפלסות לעצמן מסילות
בשקט ובדרכים עלומות
מחפשות את שאבד לעד
|
השחר העולה
מסמיק על פניה
מבליט מבט פלדה
בתכלת עיניה
|
כשאדם הולך לעולמו
הוא ממשיך לחיות
בזכרונם של ידידיו.
|
בחדר אפוף עשן וריחות של גופרית
ברקים רעמים והרי געש מתפוצצים
מתנהל משחק קלפים סוער שבו
אלוהים מחלק קלפים עשויים משוקולד
|
כשאנו שוכבים
את עוצמת עיניים
ואני שואל את עצמי
על מה היא חושבת
|
כשאני איתך
הזמן עוצר מלאכת
אין יום ואין לילה
יש זמן אהבה
|
כשאת מתעדה בערום
בגוף נכלולי
להילולת עילוסים
מזמינה
|
כשאת עצובה
עננים קודרים שמיים
עוטים חופי תקווה,
|
כשהתפזרו ערפילי הבוקר
ושמש קרנה קרירות
כמו רוח מצליפה
מדמעה עיניים
|
אינך יודעת עלי דבר
אני יודע רק את שנאמר
בשעות המאוחרות של הלילה
בהן הייתי לך עוקב
|
פני לוהטות ברוח הקרה
והלב פועם בחזקה
בדרך אל הפיסגה
|
מדורה מעגל אנשים לאחווה מאחדת
בלהבות עיני המסתכלים בה לוכדת
|
כשהשקיעה הדליקה שלהבת
אדומה על ראשה,
ושמים יצקו תכלת בעיניה
ידעתי שהטבע משכר.
|
נאבק בכל כוחי
בכוחות שחור אפלים
המהלכים רפאים בלי קול
משתקים את אברי
בסם תרדמת.
|
את אומרת שאהבה
רואים יותר טוב
בעיניים עצומות
|
היום גאה בשפע זהר
על כרך גועש רוחש חיים
המעלה אדים כסיר מבעבע
על להבה יוקדת בתכלת השמים
|
מבליחה כמו כוכב
בשמי לילה
קורנת ביופיה
בשמלת ערב
|
שוב נשמעת הנעימה
שכה לי ערבה
והיא באה מעולמות רחוקים
|
בידיים לוטפות
את מזמינה
לריקוד בשניים
|
לילה לבן
מחשבות רודפות געגועים
בנפש חסרת מנוחה
כמו היה זה מגרש משחקים
|
נודדות ציפורי נוד מחשבותי
למרחבי דמיון חמים
שם שמש דוגרת על מילים
עד להתבקעותן לשירים
|
התפנקת
עם שמלה חדשה
מבד שיפון,
אדמדמה כלהבה
|
עינייך המסתכלות עלי
מבטן נכלא בזכרוני
זמן רב
לאחר שאת כבר לא שם
|
מאזין
להדים מגופי
כמו גלים מתנפצים
שגעשם אובד בריק
והאין מלוא חלל
|
מובל למאסר
במכונית גדולה ומקושטת,
לבוש בגדי אסירים
חליפה שלושה חלקים
וחנוט בעניבת פרפר.
|
הוא מבצר מוקף צריחים
מוגן מכל עבריו
למנוע חדירת פולשים
של רוחות רפאים
|
היה לנו
יופי שנמס בעיניים
חיוך טורף חושף שיניים
|
אני תמה
מה יעשה אותך
חמניה פורחת המחייכת לשמש
|
לא אדע אם זן העונה הנכונה
לא מבדיל בין תכלת שמיים
לכחול ים.
|
מול שעון הקיר
שתקתק וצלצל בהתרסה
את מחשבותייך
הבית שתק
|
מוצרט מתנגן בראש
קרני שמשגו עיף מחממות
תנום, תנום, פוקדות
חלומות הן מזמנות
|
מחברתי
מלאה שירבוטי רעיונות
על ובין השורות.
|
עינייך הן מראה
דרכה אני צולל אל נבכי נפשך
מתקן סדקים ולב פצוע
ומחזיר תקוות שנגוזו מכבר.
|
כשמוחי מתרוקן
אבן נגולה מפתח המעיין
שהחל לשפוע
בעבועי רעיונות תדירים
|
כולם מישרים קו לפי צו המלכה
אף שאין לה כתר שרביט וממלכה
כופה את דעתה על אלפי רבבה
ללכת בתלם
|
מילים כחרבות
דוקרות פוצעות והורגות
מילים כפרחים
מבשמות וניחוח מפיצות
|
המילים שלי
קיבלו כנפיים
יצאו מכלל שליטה
עפו זמזמו כשיכורות
|
צבועה בצבעי הסוואה
לקראת צייד לילי משכר
למאורת מחפשי עינוגים
מועדות פניה
|
אגביר את הקצב
על ריצפת הריקודים
בתיפוף בכלי הקשה, שבשיא
התפרקו לצלילים רוגעים.
|
מהתמונה משתקפות
פנים הדופות
בם מורג החיים
חרץ סימני בליה.
|
כשעצב מתגבר
מר כלענה בנשמה
ומהעין נעלם האופק
|
דליתי דמותך באוב
מנבכי נפשי הסוערת
פסיפס רסיסי חלומות
זוהרים כגחליליות
באפלת לילה
|
השמש יוקדת
בכל קוץ ודרדר
ניתזת מכל בת עין
|
כל אדם החי לפי כללים
נזהר שלא לשבור כלים
|
הייתי רוצה לעוף כציפור
לשחות כדג במים
להיות חופשי כדרור
ואצל בת חוה בין הרגליים.
|
מתבונן בזקן מאכיל יונים
בככר ששכחתי שמה
תמונה מוקרנת כמו חלום
מהזכרון
|
חיפשתי לקנות לך שי
ענק צמיד או שרשרת
משהו שיבטא את רגשותי
עשוי מזהב או ברקת
|
תמירה,
שער בצבע שקיעת השמש
כלוא בסרט כחול,
מטיילת מלווה בשומר ראש
|
חיוכך האיר אופקי לפתע
בשפע אור זוהר
הרגשתי
כנאד נפוח מנוקב
|
נהר הזמן סוחף אותי
לאן לא אדע
לנהר אין גדות וסימנים,
לא התחלה ולא סוף,
רק אופק בכל כוון
|
נזר פז קורן
על סוכת שלום
בין הרי מואב
ונגב.
|
הטלפון הצטלצל
מזעיק יוצר בהלה קלה
קול מתכתי מנוכר
"אל תבוא"אמרה והתנתקה
|
מרחוק אורות העיר
כאופק שחר
בטרם זריחה
|
אני סוחב על גבי
את האתמול שלשום ויתר הימים
כמו טבעות מגזע עץ שהתאבן
|
סובבת הרוח מחשבות
שהונפו בזרם אוויר
צפות על גלי חום
כעצבות על גלי געגועים
|
אנו הולכים שלובי ידיים
אל עבר השקיעה
את פנינו בהתרגשות צובעת
בשלל צבעי אהבה
|
במקום בו נושקים
תכלת הים ושמיים
שם בוער קו האופק
באודם שקיעה
|
את מדברת בשפת רזים
לוחשת באדוות נחלים
מלחחת לחי גדה
בנשיקה קלה
|
סוערת הרוח במבוכי הזמן
מעלה אבק רגשות עצורים
מסחררת גגות בענן גרויים
מדמיעה עיניים בדוק זכרונות
|
לכל מקום שאני מגיע
אני סוחב איתי את נוף ילדותי
כצב שלא נפרד משיריונו
נוף שברבות השנים ממני נשכח
|
עם אור ראשון של בוקר
מתעוררים הסימנים לחיים
ועפים כציפורים ובפיהם מפתח
למנעול המתאים
|
אוהב לקרוא במיטה
מדלג בעיניי
על אותיות ומילים
בתוך נהר הדימיון
|
עננים בשמי התכלת
ככתמי צבע בשדה פרחים
רוח קלילה נושבת
כמה נעים.
|
הם חולפים ליד חלוני
כגייסות פרשים שחורים
אנה הם ממרים
איני יודע.
|
אחרי הצעקות
כשהדם מתיבש בגרון
צומחת בי שתיקה
שולחת פארות סורגים
|
הייתי רוצה להיות עלה
נושר מאלון מצוי
לאמצע נהר רחב
בזרימה איטית ושלווה
|
על השקיעה עצב נמסך
והאופק נמחה
עוטני ריגשה
|
על כבל חשמל עומדות
ציפורים צמודות בשורה
כמחרוזת מתוחה בין שני עמודים
|
המכונית הישנה
כבר לא נוסעת
את תפקידה סיימה
כגרוטאה בגן ילדים
|
על קיר חדרי
אור וצל תזזיים
|
ענני געגועים
כיסו את שמי הלילה
שולח מבט מנסר באפלה
לצמוא כוכבי עיניה
|
עץ זית
אחד מני אלף בכרם
צלקות חרתו שנותיו
עמוקים באדמת זכרונות, שורשיו
|
כהרפתקן אמיתי
ההולך אל הבלתי ידוע
לדרכי יצאתי
למצוא את גורלי
|
כשטעמה נשיקותיו
פשטה צווארה כלשון חרוצה
לחלף לשונו השוקקת
שעל גופה החליקה
|
מתעורר אל עלטה גשומה
הקור מתכרבל בי
מחפש לעצמו קצת חום
נוקש בשיני רועד בעצמותי
|
מבטינו החליפו מילות נימוסין
בחנו אחד את השניה
למצוא נקודות תורפה
לקראת דוקרב
|
כרוח המפזר עננים
המיס חיוכה הקורן
את גושי הספקות שהצטברו
כשכבות אבק
|
פתחתי חלון
אל מול קרני שמש מלטפות
לאוורר את רעיונותי,
חוורים חסרי צבע
|
הים פלט לחוף אלפי מילים
מילים שנזרקו בכל העולם
לאחר שנלעסו היטב בפה
ונרקקו לאחר מעשה
|
תלוי על הקיר
כתמונה ממוסגרת
פושט זרועותיו כנס הרוח
לארבע רוחות השמיים
|
גדל הוא בתוכנו
בתנאים של חממה
מוגן היטב מרוחות ביקורת
|
לפתע משום מקום
בסמטה מתפתלת מכאב ועלפון
צעירה מחומצנת בשמלה
אדומה קצרצרה
|
למצוא עקבות בחול
אותם הרוח כיסתה
|
פנס רחוב בודד
מאיר באור נוגה
|
בגינה הקטנה שבכניסה לביתי
שתלתי פקעות מילים שבחורף נבטו
לשירים בצבעים לוהטים,
אדומים בגוונים של אש
שבנבכי נפש נוגעים ושורפים
|
אני רואה באגמי עינייך
טלאים של תכת השמיים, ופרפרים
מתעופפים על מרבדי פרחים,
ורוח אביבית אופטימית
|
הטלויזיה מרצדת חדשות מעייפות
קורצת לי בצבעים הבטחות
על סרט אהבה בהמשך
"באהבה אין חוקים".
|
האהבה כפריחה באביב
מאותתת בשמלה פירחונית
מפתה באלפי ריחות ובאלפי חיוכים
|
שנינו יחד מקשיבים
לקונצרט טיפות הגשם
כל בת גוון
רושמת תו נגינה
|
שתים הן בתוכי
זו הניבטת מהמראה
כלל לא מחמיאה
האם זו אנוכי?
|
אמרת שאי אפשר לחיות
רק על קינוחים
גם אם הם מצויינים
|
את יודעת
שאני אוהב אותך
אבל רוצה לשמוע אותי
אומר את זה
|
לרוב את ממורמרת
נפוחה מטינה
אם יגדל הלחץ
עוד תלדי
מריבה
|
קשה הפרידה מיום זהב
הולך וגווע באדום ארגמן
לקראת לידתו למחרת
להתחיל מחזור חיים חדש
|
הציעו לי כלב נחמד
בעל מזג נעים ורגוע
והבטיחו שהוא נאמן לאדוניו
|
ישבתי על ספסל בגן
מנמנם לי את שעת הצהריים
מתחמם בשמש כחתול שחור
שבקרניה צבעה את עיניי
בפוך ארגמן לוהט.
|
אין לאן לברוח
ואין מקום להסתתר
אחת לאחת נקרעו המסכות
מעל פניך
|
על המדרכה נקוו מים
במקום שם המרצפות שקועות
עננים זעופים חלפו בדרכם
השתקפו בם לרגע
|
רגעים שחלפו
נלכדו בזכרון כחרקים בענבר
ושם מנוחתם הסופית
|
היו אלה רגעי קסם
אותם פיזר הגורל העוור
כרוח סתיו
בעלי שלכת
|
רוח בוקר
מסעירה עלי שלכת
סביב העצים במרדף מסחרר
לערמות צבעוניות
|
רוח סועה
שורקת בארובה
כמו הייתה חליל
|
ניחוח גופך על הכר והסדינים
ריח כפות רגליך מובילות לאמבטיה
|
זוג על הבמה מכרכרים
כשני פרפרים צבעוניים
במרדף מתואם
עפים, משנים כוון
|
עליתי על רכבת הדימיון
שעברה ביער המחשבות
בו כל עץ מספר סיפורים
כמספר שורשיו
|
הצבעים משתנים וזורמים
ברצף סואן בלתי פוסק
אני נסחף איתם ברחובות
חושב עלייך בכל פינה
|
רציתי להגיד לך
פנייך החתומות עוצרות
|
הים פועם שולח להק גלים
מלחכים בקצפם חול וצדפים
מטמיעים אהבתם ונעלמים
|
נעלמתי בתוך עצמי
מוגן במקלט עמוק
מצעקות שורקות סביבי
חמקתי בינתיים.
|
אמרת שאת שבויה שלי
כי איתי הגשמת אהבה.
אמרת,
לא יכולה להשתחרר
|
שבילים חוצים את השדה
מחשבות מתרוצצות עליהם
כאילות שלוחות רסן
שלרגע לא עוצרות לנוח
|
שבי לידי
הזמן זקוק לסבלנות שותקת
מה נותר עוד לעשות
לתת לצל לחלוף
|
שבילים הם ספר החיים בדפיו
נרשמו פסיעותיהם של אנשי עבודה
בדרכם לעבד את השדות, וסתם מטיילים
שבאו להתפעל מטבע ומנוף
|
הקולות בטונים גבוהים
נשמעו לי מוכרים
כמו צפירות של ספינות בים ערפל
|
פני מפת קמטים
של שבר גיאולוגי
|
נוף ירוק מרגיע
ככדור שינה
לקוח מארץ אגדות גנוזות
שם האביב נצחי
|
שחפים על המזח
כומרים בעיניהם במימי הברכה
אולי עוד יתמזל מזלם
בטרם ערב יפרוש
|
רעיון העוועים נזרע
בנבכי העבר
צמח בשדות זרים
לקמה עמוסה
שיבולי ברזל
|
רוח שמש ושמיים
נערה תכולת עיניים
על החול החם
מסעירה לי את הדם
|
מחשבותי סויידו
בצבע מלבין כשלג
על קיר עקשן
מלא חורים וחריצים
|
איושת צמרות העצים ברוח
משמיעה סימפוניית שלווה
בעוצמה ורגש
|
שמש בוקר מתעוררת
על פני היגעים
את עיניי מסנוורת
משחקת איתי מחבואים
|
שמש בוקר מפציעה
רעננה כוונוס העולה מהרחצה
מתנגבת במשב רוח
שאינו סתיו ולא חורף
|
שמש בוקר מפציעה
רעננה כוונוס העולה מהרחצה
מתנגבת במשב רוח
שאינו סתיו ולא חורף
|
קרני השמש בקיץ יוקדות
בכל דרדר וקוץ
וניתזות מכל בת עין
|
פרצופי במראה
לי נוף מוכר
אך כשהספר מעמיד ראי מול עורפי
|
כשהלכת,
השארת שער פתוח
ופה פעור,
שלא הוציא קול
להגיד לך שלום.
|
שעת בין הערביים
אור יקרות אחרון
כותב שיר אהבה נוגה
ליום שכלה
|
שפתיים נושקות
כמשק כנפי הפרפר
על צוואר מרפרפות
|
שתיקותיך הלכו ותכפו
עד שהיו לרצף רועם
שהדיו כגלים נשברים
על החוף הסלעי
|
תאומים הם בתוכי
מאדים ונוגה שמם,
שני עולמות שבי נפגשו
הפכו לבשר מבשרי
וחולקים בנפשי.
|
תגדלי ילדה יפה, העולם מחכה
לפרי בשל.
פארות שלחת, איתותי
אודם סער דם בלחיים
|
תועה בסופרמרקט השכונתי
בין רחובות עמוסי מדפים
דוחף עגלה המתמלאת במצרכים
מרשימת החלומות שבידי
|
עם רדת הגשמים
בשעות הקרובות
|
הרכבת יצאה לדרכה
לתחנת "העבודה משחררת"
בקרונותיה מטען אנחות
ואוסף מבטים מפוחדים
|
חוט תיל חלוד דוקרני
שדה חמד תוחם דרקוני
|
במחשבותי הרצתי תסריט
ובו את בתפקיד הנאהבת
מחזרים אחרייך זאבים מגונדרים
ואת אותם לא מאכזבת
|
הו אלוהיי
אליך אשא תפילותיי
כפי שעשו לפניי אבותיי
עקור מלבי את ניצני השנאה
וזרע במקומם זרעי אהבה.
|
תפרתי לה מעיל למידתה
לפי צו האופנה,
מעיל שיהלום את גיזרתה
תפור ביד ולא במכונה.
|
מחשבותי הכסיפו לאור הירח
נעו כאדוות על פני המים
שרוח קלילה הפיחה בהן חיים
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
צאן מרעיתו:
"אמא, אולי אני
אעשה קעקוע?"
אמא של צאן
מרעיתו: "ואיפה
תגורי?"
דיאלוג יומיומי
במשפחת מרעיתו. |
|
