|
הכותב הוא גבר בשל, אשר בוחן את מציאות-חייו מתוך
תובנה כי נדרש "האומץ להכיר ולחוש לעומק" לצורך
"הגנה
עצמית" של תודעת עצמו וגיבושה.
על כן משתמש בשירה כבספינה של "מגלה-עולם" לחשוף
קשר סמוי בין נפרדים, לכאורה.
כי בשלב שבו נבחרה דרך-החיים והוסר איום הפקפוק
כחוויה
מעצבת, עברה ההתבוננות למצב- "על-שיפוטי"- שהוא
"מעבר לטוב ולרע" ומתמקדת באנושי לבדו, על הקשריו.
הבחירה בשירה כמדיום נובעה כהגדרת עמיחי מהיותה
"עצלות נשגבה" של הכותב, אך יחד עם זאת מהווה קרן
לייזר לניתוח, לאלו שהיריעה המילולית שלהם קצרה
בזמן.
אדם מתוך השקט.
הוא אנוש חדש:
בדרכים לאהוב.
באויבים להילחם.
ברעשים להיבלע
|
אמרת: קרב אלי,
הסר משקפי-המילים,
לראותי.
|
גדל העץ.
לו שבט -פראים חיי-
הייתי בצעקה,
מטיחה אל הקרקע
את עיצי האהוה.
בצעקה.
|
וילדי מציץ מתוך
צללית אביו,
מסמיק את יופיו
אל העולם.
|
מה נותר למחשבות
מלבד לשוט ברפסודה של מילים
בים בלתי נראה
כשרוח הרהורים נושבת במפרש.
|
נושק לאישה ויוצא אל הלילה
אל חבריו שלא יראו אור יום.
|
ומותר להתכסות תוגה,
לתהות על חוקיות החשיכה,
כערפל.
|
עין כרם מפותה יהלומים
ולשונך מלקקת טיפות
מן האויר.
|
קח אותי אל מקום
השאלות הגדולות.
שא אותי מעברן
של הגדרות.
|
גם הרוח גם קלידים,
כשהיינו ילדים
וראינו צפורים
ועפנו במרומים
והיינו כה קרובים
לאהוב את אלוהים.
|
בנפשו אחזה
התכלת.
עזה ממנה אין הכיל.
זו התכלת, ממנה עולם מתחיל.
|
|
|
" אתה לא מחזיר
לי את הכסף ? "
" לא ! "
" זה בסדר,
הלוואי
שהכסף הזה ישמש
אותך לתרופות !
"
(החבר הטוב)
|
|
