|
יושבים שם או אולי במקום אחר,
מחייכים, לא מקדישים רגע למחשבה.
|
שם בגן, בין העצים והשיחים,
תחת השמיים הכחולים,
לצד הנהר הזורם,
מוקפים בציפורים מצייצות ופרפרים מעופפים,
נמצאים פסלי אבן יפיפיים,
הכי יפים שראית מעודך.
|
בזמנים האפלים שלאחר מכן,
הימים השחורים זירזו את חלופת השנים,
ויום ביומו הוא ההי יושה על המרפסת,
|
i can feel the pain inside my brain
|
הוא כבר לא מסוגל לאהוב,
לשמוח, לצחוק, והחיוך,
הוא כבר לא קיים.
|
כשאת מזילה דמעה השמיים יודעים
|
הרגליים עוזבות את הקרקע בהיסוס,
מפחיד
|
אני סמכתי עליה, הייתי מפקיד את חיי בידיה בעיניים עצומות,
אבל ברגע שהפניתי את מבטי
|
שלושה מלאכים לבנים כשלג,
הם היו יפים מכולם,
אך שוב ירדה הלבנה לעת ערב,
וכעת, מוכתמים הם בדם.
|
מתגעגע לצלילים השזורים זה בזה,
הצלילים, שלא פעם היו שם בשבילי כשכולם נעלמו, אינם עוד
|
מוזיקה מתכתית חודרת, כואבת.
|
ואולי בשעון הזה אין חול, אלא כוכבים
|
נכתב לידידה מאוד קרובה,
היא יודעת שאני מתכוון אליה,
אני מחכה לה כמה שידרש.
|
מחשבות אישיות
שאחר ניסח טוב יותר
|
בנשמות טובות, משתקפים מלאכים אפורים,
וידה של ילדה קטנה, נישאת אל על,
בעוד גופה מונח על האדמה היבשה והקרה,
בניסיון נואש לתפוס קרן שמש שכבר מזמן איננה
|
לבבות נבלו להם,
לא פרחו עם האביב.
|
לא יוכל יותר
עזבת אותי לבבד
אני בדרך אלייך
ונתאחד לעד
|
פה ושם צצים להם אחד או שניים,
אבל זה עדיין לא מספיק.
|
עכשיו אני לבד, עכשיו מותר לבכות,
עכשיו אני יכול להראות כמה אני מצטער,
כמה את חסרה לי
|
אנשים טובים תמיד מתים ראשונים
|
הזמזום הזה משגע אותי,
מעביר אותי על דעתי,
|
דמעה בודדה זולגת על הלחי,
נופלת אל הנשק המצוחצח.
|
כולם כבר ראו את מרבית חייהם מכל העברים, הספיקו להגשים אפילו
מעט מן החלומות שלהם, כולם חוץ ממנו.
|
ימולאו הם ברשע,
יהיו מטרה לשנאת עולם,
|
כאב חד מפלח את ראשי,
מנער אותי מכל מחשבה על הישרדות,
הגיעה השעה, והוא בא לקחת אותי.
|
דמעה נוספת יוצאת אל
מסעה האחרון,
|
אושוויץ-בירקנאו כולו כחול לבן, מלא מגני דויד.
אושוויץ-בירקנאו מלא יהודים, חיים, תוססים, אוהבים וחמים.
אושוויץ-בירקנאו המקום הנורא עלי אדמות, מלא כעת יהודים צעירים
המסמלים את המשכיות היהודים בעולם ובמדינת ישראל.
|
עמוקות כל כך, שקטות כל כך, חודרות ברכות מדהימה.
|
כמו שגם השמש בוכה לפעמים,
והעצים עומדים בצד ולא עושים דבר,
והעננים שותקים
|
צועדים לנו בשקט בשבילי גן העדן השחור הזה
|
נמאס לי להיות הבחור האופטימי, שכולם באים אליו כשצריך לבכות
|
להפסיק לחייך את החיוך העצוב הזה,
|
אם רצית לברוח איתי כמו שאמרת,
היינו יכולים כבר להיות בחצי הדרך לכל מקום,
אבל אני עדיין כאן, ואת עדיין שם
|
הזמן נעצר, האוויר עומד מלכת,
הירח בוכה בשקט.
|
כשהלילה האחרון שהיינו ביחד
נראה רחוק כל כך,
והשפיות היא רק ממני והלאה,
|
הכאב גדול מנשוא, בלתי נסבל,
גדול מהחיים, ורק המוות נשאר
|
אבל איך אני יכול לברוח אם אין לי רגליים?
ובין כה אין לי לאן...
|
לעזאזל עם כל האחרים,
אף אחד מהם לא פזל אף פעם לכיוון שלי,
ובין כה לא איכפת לי,
|
השקט הרועש הזה,
מייסר, קורע, מנחם ומלטף,
וברגע שאתה לא מסתכל,
סוטר לך בחוזקה על הפנים
|
פסל עתיק אמר לי פעם,
שאנו חיים על זמן שאול,
|
הרגשתי רע, וזה אמור להיות משמח,
עוד יום רגיל
|
אחרי כל ההכנות, אחרי שהזמן אזל.
עכשיו אתה שם
|
עוד דמעה ועוד דמעה אינן עושות אותו עמוק יותר בעצמו,
אלא רק במודעות שלי.
|
היה לי חלום, חלום מתוק
ובר הייתה שם
והיא יפיפיה
|
הזמן נדם לו, כאילו עוצר מלכת,
ועכשיו, כשהכל נגמר,
|
זה כבר שנתיים שאתם מכירים, ורק היום באמת הכרתם.
|
העיניים עצומות,
לא צריך הרבה יותר מזה,
אני עושה את זה כל כך הרבה זמן,
שזה פשוט בא לבד, בטבעיות
|
מאפשר לו נשימה אחת עמוקה,
לפני שתקעתי לו כדור בין העיניים.
|
כשעוד הייתי מכתים אותו,
הייתי מכתיר אותו
|
כשעוד שיר אהבה מתנגן לו ברקע,
חוזר שוב ושוב, או שרק מתנגן לו בראשי,
אני נזכר בך.
|
מתחמם לו לאט, ממיס את השלג לאיטו,
ולפני שהעיניים נפקחות,
הוא כבר שם.
|
ורק המוזיקה המתנגנת,
מפרה את דממת הבדידות.
|
ופתאום הצלילים האלה מוציאים ממני את אותם רגשות,
ישנים, שקבורים עמוק בין רשתות ההסוואה שטוויתי.
|
כמו גוף חסר תמצית, מביט בתמהון בלהבה הדועכת אט אט,
|
אתה ממשיך ליפול, מאבד תחושה,
מרגיש ריקנות
|
אני רוצה להרגיש מה שחשבתי לאמיתי,
אני רוצה שתדעי על הדברים
שחשבתי לכל כך שגויים,
|
העצב אשר שנים רבות מאחוריו,
ולפניו עוד יותר,
משחק בה כאילו היתה שלו,
כאילו הכל שלו.
|
המחשבה האחרונה שכבר איננה,
זאת שנשתכחה מזמן,
מתרוצצת לה בינות כאבים ישנים,
שמסרבים להיעלם, לבין רגשות מרים,
שממאנים אף הם להסתיים.
|
תוהה מתי ניפגש שוב, והזכרונות,
צורבים אותי כמו מחשבות על שפיות מרוחקת,
|
ועם הדמעות בעיניים עוד מהנשיקה שעברה,
אני תוהה, מבולבל בפעם האחרונה,
|
ומצד שני כל כך דק,
שאני חוצה אותו מבלי לשים לב.
|
בגללם אני כל כך מלא לעג לעולם הזה.
|
הצלילות כבר לא מה שהייתה פעם,
|
ואילו החושך הרך, המלטף,
נשאר יתום,
מוצא את דרכו לליבם של השקטים,
|
בפינה שכוחת אל שנמשכת בין עולמנו אנו
לבין המציאות הדפוקה שבין האתמול למחר,
|
שנים רבות, עולמות נוצרו ונהרסו
ואילו היום הזה ממאן להסתיים,
|
תחת השמש הקופחת, דמעות
וצל של כוכבים
|
טוב לי הלבד הזה, הרבה זמן לא היה לי שקט.
למה השמש צריכה לזרוח עכשיו?
|
ופתאום, גן העדן נעלם,
ועכשיו אני מתנדנד בין גיהנום לגיהנום,
|
וידעתי שביום האחרון של החודש הראשון אני אבכה,
אבל לא חשבתי שזה יהיה כזה חזק
|
שלג יורד עכשיו בחוץ, וקר.
אני מסתובב לי במקום, משתגע, מתגעגע.
אני תוהה איפה את, ומה את עושה עכשיו,
האם באמת טוב לך יותר, או שזאת רק אשליה
העתידה להתנפץ.
|
זה כל כך מקרי שזה פשוט הכי צפוי שיש,
ואני צועק, אבל אני לא שומע את עצמי
|
עכשיו היא שוכבת שם, אפורה ועצובה,
נשארה לבדה, פצועה, מדממת,
|
|
|
עד גיל 21 תגיע
לירח, עד גיל 25
תכתוב את הסלוגן
הראשון שלך, עד
גיל 30 תכתוב את
הסלוגן המליון
שלך, עד גיל 32
תשתחרר מהמרכז
הלאומי לגמילה
מכתיבת סלוגן.
חבר שלום משכתב
מסטיק. |
|
