|
יליד 81, מתגורר ביישוב מכבים-רעות השתחררתי ב-23
בנובמבר 2003...
אני מעדיף ביקורת על ציון, או לצידו. (אני רוצה לדעת
למה אתם חושבים מה שאתם חושבים... הדרך שלי
להתפתח... מקצועית...)
יונתן
"We are doing just fine", he said in the calmness that was
so familiar and usually encouraging, but now it was a bit
unnerving. Could it be that my commander went mad, in his
silent way?
|
He could almost see her, sitting there, her beautiful and
scented hair luring him, light brown curls that matched the
overwhelming eyes that owned him. A half sad smile on her
face, crushed his heart again.
|
"אמרתי לך שתסבול", חזר ואמר הקול. "אתה לא בנוי לדברים האלה,
ועכשיו", הקול היה מלא בסיפוק ושמחה לאיד, "עכשיו כולך שלי".
הוא ניסה לאטום עצמו לקול, כמו פעם, אך לא הצליח. הוא ניסה
להגיע לנקודת האור, אך דווקא כשהיה צריך אותה יותר מכל, היא
נעלמה, ברחה.
|
"אז אתה כן מרגיש", בא הקול המוכר והשנוא מבפנים. הוא רק עצם
את עיניו, מרגיש את הדמעות עולות בגרונו, חונקות אותו. הוא לא
זכר מתי בכה בפעם האחרונה. הוא לא זכר כיצד, ותחושת המחנק
ליוותה אותו בכל פעם בה הרגיש רע.
|
קמתי, משקל הנגב זעום לעומת האפוד שהיה מלא בתחמושת, אבל
האימון משתלם. כמו באימון רצתי לעבר עומר, עובר אותו, וקופץ
מעבר לשוחה. נשכב שוב לחפות עליו - ככה היינו תמיד, מתחילת
המסלול ביחד, מחפים אחד על השני, לא חשוב מה.
|
הכל החל כאשר האלים הטביעו את חותמם הגדול בתחילת הזמנים.
ג'ולמקו, לפי הסיפורים של האבות, היה כפר שהיה ממוקם על רכס
גבוה, בתוך אזור ההר. זה היה כפר ציבעוני, ארוג ע"י עבודתם של
נשים וגברים, עם חייהם, אשליותיהם וכישלונותיהם.
|
Cruel, they might call me, evil, they might say... If I
could only remember
|
יומני היקר.
עוד ארבעה חודשים. אני בקושי יכול לחכות... כל פעם שאני איתה,
כל פעם שאני נוגע בה, כל פעם שאני רואה אותה... ההתרגשות גואה
בי ואני לא יכול לעצור את שטף הנשיקות שנופל עליה - והיא
צוחקת, מלטפת את גופי באהבה. אנחנו כל כך מאושרים ביחד.
|
הוא הסתכל לעיניה, היא הביטה בעיניו, שניהם נעים במעגל, כמו
שני נמרים, ברגע שנראה כנמשך לנצח. לפתע שברה את הרגע ונעלמה
אל תוך היער בריצה.
|
כולם אמרו לי שאני מסתכן. ג'ו השמן, קרדו היפה, סילבנה הקשוחה
ואפילו ג'ימבו השתקן. כולם. וכולם, כמו שנוכחתי פעמים רבות,
חבריי. אבל לא הקשבתי להם. אחרי הכל אני אני. לא האמנתי להם
שיהיה לי עסק עם כל הארגון עד ששמעתי את היריה הראשונה.
|
"גם לאדם החזק ביותר יש גבול להילת כוחו, אם תמשוך אותו אל
מחוצה לה, הכוח נעלם", הגיע המסר לראשו של סורק, שקם במהירות
מהרצפה.
|
היא הייתה כתם, שהיה קשור לחבל, ונע כמו טרזן לעבר החפץ שהיה
מונח במרכז המעגל הקדוש לדרואידים. היא תפסה את החפץ, תליון
יקר ערך, המשיכה עם תנופת החבל, עזבה, שני גלגולים, אדמה, והיא
כבר הייתה בריצה מהירה.
זה היה קל, היא חשבה לעצמה.
|
הוא אהב את החיים. בהחלט כן, לשבת עם כוס מרגריטה על החוף עם
האישה שהוא אוהב, אם הייתה כזאת, משקפי שמש, בגד ים, ללגום עוד
קצת ולחוש איך קצות האצבעות מקבלות חום מהשמש הקיצית.
|
הוא נשק לה במצח, עפעפיה ניסו להילחם בעייפות שבאה מתחושת
החמימות והרוגע שפשטה בה עם הנשיקה, מהמצח לשאר חלקי הגוף. היא
נפלה לידיו. הביתה, אם כן, חשב.
|
|
|
"עפים דרומה,
אידיוט".
אחת סותמת את
הפה לאיזה
קולדפילד ניו
יורקי אחד |
|
