[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי יונתן קינןאל היוצרים המעריכים את יונתן קינן

לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ביש מזל. תמיד. פשוט שום דבר לא
היה עובד לי. אם מישהו היה נדפק זה היה אני. משהו שקורה לבנאדם
אחד מתוך מיליארד - אני הייתי הבנאדם הזה. אני הייתי החנון
ההוא מהיסודי שמעתיקים ממנו שיעורים, זה שיורדים עליו בחטיבת
הביניים

פואנטה
את סמי פגשתי כשעוד הייתי צעיר. הוא הציל אותי מקטטת רחוב. זה
היה מעשה די אמיץ מצדו, בהתחשב בזה שהוא לא ידע בכלל מי אני.
למרות שהוא כבר מזדקן, עדיין יש לו מראה קשוח, ואף אחד בשכונה
לא מעז להתקרב אליו.

אני מכיר את האזור הזה טוב טוב. הייתי מטייל פה עוד מאז שהייתי
קטן. אני מאוד אוהב לטייל, ובגלל זה די התבאסתי כשאסרו לבוא
לפה יותר. אמרו שזה קרוב מדי לגבול ושזה שטח צבאי סגור.

נפגשתי איתה בזמנו באיזה פאב נחמד בשכונה. הייתי מבואס ממשהו -
לא זוכר ממה ורציתי לדפוק את הראש. משום מה לא השתכרתי יותר
מדי באותו יום אבל זה יצא טוב כי כנראה לא היינו עולים אליה
לדירה אם הייתי שפוך לגמרי. אני מניח שהם נפגשו בצורה דומה.
היה חבל לי עליה.

הכי אני מתגעגע לזיונים. היינו מזדיינים בערך כל פעם שהיינו
נפגשים. אולי פעם אחת מתוך חמישים שהייתי רואה אותה לא היינו
עושים את זה. וגם אז בדרך כלל בגלל שנגמרו הקונדומים ושכחנו
לקנות או שהיא הייתה במחזור.

החבר הכי טוב שלי הוא לא בנאדם מיוחד. באמת בחור על הכיפאק אבל
חוץ מזה הוא סתם אחד. בערך כמו כל אחד אחר. לא חכם מדי. לא
טיפש. לא מכוער. לא יפה. לא גבוה לא נמוך. תעודת בגרות ממוצעת.
פסיכומטרי סביר. שניים-שלוש אקסיות. ממש סתם אחד.

חשבתי על זה כמה ימים ובסוף הסכמתי. תכלס, מה היה לי להפסיד?
באמת לא כזה ביג דיל. ביליתי לילה לפני עם החברים. סתם רבצנו
איפהשהו. לא דיברנו על זה הרבה אבל פה ושם היו כמה הערות בנושא

"מה קרה שאתה לא מתגלח? החלטת לגדל זקן?", יוסי שאל אותי. "לא.
סתם לא בא לי להתגלח. אני אוהב את זה ככה" עניתי. לפעמים יש לי
שיגעונות מפגרים כאלה, אבל בדרך כלל הם עוברים לי די מהר.
"מתאים לך" הוא אמר. "תשאיר אותו".

הומור
יש לי חתול. צבע ג'ינג'י. כשהוא היה קטן לימדתי אותו לתפוס
יתושים. כאילו לא ממש לימדתי אותו. הוא די עשה את זה לבד -
פשוט ליטפתי אותו אחרי כל פעם שהוא היה תופס אחד ואוכל אותו אז
הוא הבין שזה דבר טוב.

החברים שלי תמיד הצליחו לעודד אותי כשהייתי מבואס. בדרך כלל הם
אפילו לא ידעו שאני מבואס. היינו יוצאים לבלות ופשוט הייתי
שוכח את זה.

פתאום שמעתי את חברה שלי צועקת "די!". רצתי לעבר הכיוון שממנו
נשמעה הצעקה וראיתי איזה ערס אחד מנסה להתחיל איתה, מחזיק אותה
קצת מתחת לכתפיים.

משהו מציק לך. אתה בעצמך לא יודע מה. זה מתחיל בזה שאתה לא רעב
כשאתה קם בבוקר. קורה, לא? לא סיפור. וגם זה שיש לך מין בחילה
כזאת כל היום לא אומר כלום. אולי חטפת איזה שפעת או משהו.
יעבור. אז מה אם זה נמשך יותר משבוע ההרגשה הזאת.

כבר לא מעט זמן עבר מאז שנפרדתי מחברה שלי. לא לקח לי יותר מדי
זמן להתגבר עליה, שזה די מפתיע בהתחשב בזה שיצאנו קרוב לשנה
ויכולתי ממש לראות לנו עתיד ביחד. בתקופה ההיא לפחות...


לרשימת יצירות השירה החדשות
הוא מנסה לחשוב, אבל המחשבות לא עולות.
מנסה לדבר, אבל המילים לא יוצאות.

נמאס לי שאני לא יודע מה עשיתי רע,
נמאס לי להרגיש אשם כשאני אפילו לא יודע על מה.




אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
צביקה פיק, תעשה
לי ילד עם שיער
מצחיק!







(חרוז)




אד המתאבד


תרומה לבמה





יוצר מס' 30037. בבמה מאז 12/1/04 12:25

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונתן קינן
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה