[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היצירות בבמה האהובות על יהונתן כסיףאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי יהונתן כסיף
1976 - עלה על במת העולם.
1987 - עלה לראשונה על במת אולם.
2002 - עלה לראשונה על הבמה החדשה.

תנו תגובות.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
יומן
אגו הסביר לי שאין דרך אחרת. שכל העולם בנוי ממיליארדי אגואים
כמוהו שצריכים ורוצים להצליח. הדרך שלו לעמוד מולם ולהצליח -
היא דרכי.

הרי החדשות הומצאו וניזונות מזה, הסרטים וההצגות מתהווים מזה,
סיפורים של אנשים כמוני וגדולים ממני נכתבים על זה, בתי הכלא
מלאים בזה, ערים שלמות מאוכלסות בזה. זה קיים, זה ישנו, וזה,
זה אולי, בלתי נמנע.

כשהסוסים יחזרו ויישעטו אלי קרב, כשאפודי מגן ייתפלדו וקני
רובים יהפכו ללהבים בוהקים.

ארצישראל
"נו כבר אמא!" היא מושכת ביד אימה, "מתי האוטובוס הזה יגיע
כבר?"
"לא יודעת," עונה האם, "כוס אמק האוטובוסים האלה."
"כוס אמק האוטובוסים האלה!" חוזרת אחריה ג'ני, "אאאח!" מורידה
לה האמא סתירה.

ביררתי אם יש לי אוטו מאבא, כי אני שונא מוניות. מאז שאני ילד
אני שונא מוניות. יותר נכון לומר מתעב אותן על נהגיהן. כי רובם
זייני שכל כרוניים, גונבים אותך כי רואים שאתה ילד שיש לו דמי
כיס מאבא כדי לצאת ביום שישי לסרט.

חלום
דמויות נעות בקצב בתנועות חותכות אוויר, נוהמות כצבועים הרבים
על פגר, ובלו-סי-ביסט פיוניר, כשנוצות טקסיות לראשו, בלב כל
העניין.

אמונה
כשידברו איתכם על תקופת ימי הביניים, או תקופת מלחמות העולם,
אני מאמין שרבים מכם, כמוני, יציירו לעצמם את התקופה הזו בראש
בעיפרון.

זכרונות
-"אני לא מאמין שעשית לו את זה!"
-"אמרת שהוא חבר שלך, שלא אכפת לך."
-"כן, אבל למצוץ לו במים?"
-"אמרתי לך שלא בלעתי!"

זכרונות
ממטר שאלות, תגובות, צחוקים מתגלגלים נפלו עלי. הרגשתי לרגע
הזדהות עם הפיאסטה שלי בגשם הנורא בחוץ. ונותרתי בדיכאון שלי.
לא נתתי לאף אחת מהן לפרוץ את חומותיו.

הוא הכי אוהב כשאיזה מטוס מתרסק. כך, כל הרשימות מוכנות כבר
מראש, כל הפרטים רשומים ומפורטים.

זכרונות
אני וחזי הקמנו את "החברה להגנת הארץ". אפילו היה לנו ההמנון
"רוצה להיות חבר של קבע...". פשוט, כולם סביבנו היו פושטקים
ורעים כאלה. ואני וחזי היינו ילדים טובים כאלה, מאלה שגילו שיש
להם ביצים בגיל 5 בגלל שבעטו בהם...

טובי הכניסה אותנו בחיוך כשהקטן בידיה והשד כבר מוכנס אל תוך
חזיית הסבתא שחגרה. למראיינו, שמוליק קפץ בשמחה וצעק "חברים!
חברים!" והחל משתולל.

מלאכים אלוהים והשטן
הוא ישב מול מסך טלוויזיה גדול, עם ידית קטנה וכמה כפתורים.
כאילו מהנדס את זה. אנשים קטנים למטה במכוניות ואופנועים, והוא
יושב ומפגיש בין כולם, תוך הערצה לעצמו על פגיעה טובה, על
התנגשות מסובכת, על ההשלכות...

לאחר שלושה ימים של ייאוש כזה, ייאוש שכבר הגיע לדרגה גבוהה,
ייאוש עם פלאפלים על הכתפיים, החלטתי לטייל בתוך הגיהינום,
מקבל את העובדה שאני לבד שם, מביט ומכניס את עצמי לעוד בור של
אש, לעוד חור שחור, לפתע הגעתי למקום קצת שונה.

חירייה הדרקון ישן כבר מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה. בצורה
מגולגלת כזו סביב עצמו, כשאפילו את הפנים שלו לא ניתן לראות.
רק את הגב המקושקש שלו נח אל מול לתנועה בכביש גהה.

פתאום היא אמרה לי שיש לה רעיון. להתקשר אליו ולהשפריץ עליו
דרך הטלפון עם האקדח מים. מה היא חשבה שאני טיפש?

מוקדש לאלית ח. - מלאכית שביקרה אותי פעם.

ארבעה נקניקי אס היו תלויים סביבם, אכולים לא אכולים, מלאי
פלפל ותערובת בשר מריחה למרחקים.
הנסיך רק עמד מרחוק, על חומת הארמון, והביט בהם במבוכה שותקת,
ובחשיבות עצמית מסחררת.

לכל ציבור מאלפי כלבי הצלה, אני מעריך את התנדבותכם מכל ליבי.
אבל תבינו, אתם בישראל, ולא כולם מתנדבים פה.

שלוש בנות עמדו מאחורינו, מחכות שנסיים. "טינו, נמאס לי להיות
המממנת שלך", אמרתי, תופס את מקומו מול המכשיר. שניר הסתובב
אלי בחיוך, אבל עיניו נתקעו באחת הבנות שמאחורי.

כי הילכו הן ברחובות הערים מלוא הדרן ויופיין, חזן האמיתי
מיטלטל תחת חולצותיהן, בחמדת תנועתן חמדו את מחשבות הגברים,
ובחנן כבשו את איברי נאמניו לחטוא.

בתחילת שירותו של סמי בסיני, הוא ישב עם איזה בדואי לצד הכביש
כשהוא מחכה לטרמפ. המדבר היה צחיח, שומם, ורק קול ההרים מסביב
נשמע, כשברקע ניתן היה לראות את נעימתו המסולסלת של סמי.

זכרונות
המשכתי והמשכתי כשהתיק על הגב כבר כבד, לחץ מסוים תופס אותי
ואומר לי "אתה לבד", "אולי הם בכלל לא פה", "שקט פה מדי", ואז
גלגולי צחוק הנשמעים כצחוק השטן בקעו מתוך חושות סביבי - זה
כבר לא היה לחץ, זה היה פחד.

פרסתי בצומת והתחלתי נוסע בחזרה לביתי. רק שהפעם מטורף נוסף
נכנס לתמונה. הדביק אותי עם הסטיישן שלו לימין הכביש, עצר
בחריקה ויצא כמו איזה קאובוי עם תג בולשת ביד. אז הבנתי מה היה
שם.

בלונדינית אחת, אירופאית למראה, ניגשת אליו ומבקשת שאכטה.
באדישות הגיש לה את הפיה, שאפה שאיפה אחת עמוקה אל תוך הריאות,
ונשפה אותה במן מסטוליות מזויפת. אמרה לו "THANK YOU" כזה עמוק
והוא צעק לה "שילכו להזדיין כולם!"

קרחת בוהקת מבצבצת במרכז ראשו בין שיערות משליגות.
ורידי הרקות בולטים בכל פעימה, טוק טוק...טוק טוק...טוק
טוק...כך, עוד ועוד כמערכת צינורות ביוב תת קרקעיים


לרשימת יצירות השירה החדשות
וההוא שיושב שם מעל עם חוטים, ומשחק בנו ברשע, ואוכל לו תותים,

ייסורים
ולא שער ולא צוהר מרעיפים עלי שלווה,
מלאים אלו בקווי מתכת שחורה,
פלדה קרה סוגרת, ממסגרת בחובה,

בדידות
יריד הבדידות קורא לכולם
מאחרון הגמדים לענק באדם
עזבו משפחותיכם ונשותיכם הפורעות
ובואו, צרו יריד של נרות.

כמיהה
כנר שיציב ואיתן כדולק,
כשרוח תמימה תכבה, או תשרוף,
כשהכל מכוון למן קיץ אופק,
כששוב כל החול יחזור אל החוף.

שירה
מתוך הספר: לוגן מארש - לקראת המלחמה

אהבה
הוא קורא לה כל הטוב שמאחור.
הצבעוני שמעבר לגדר,
השקיעה מאחורי האוקיינוס הרחב,
השתיקה כשנמאס כבר לדבר...


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
ג'ונסון אמר שלא יהיה טוב. שחייבים לסדר דברים שקורים פה
בעיירה. הכל פה כל כך מטורף. הוא גם אמר לי, שאני לוקח הכל
יותר מדי קשה. הוא קורא לי משוגע. אמרתי לו שיסתכל קודם כל על
עצמו, האידיוט.

תכתוב...
אני חושב.
תחשוב מהר, ותכתוב...
אני שוכב.
תשכב מהר, ותכתוב...

גם בשיא האושר, קשה לאדם להיות מאושר, כי מטבעו הוא שואף לעוד
ידע, לעוד ריגושים.

ביצועי הלב נעשים קודם כל ע"י המוח המורחב של הידיים - וזהו
בסיס לכל אמנות קיימת.

את מיכאל הכרתי יום לפני הטיסה. אני מאמין שהוא לא התלהב לשמוע
שהוא בחדר עם אחד חדש. גם אני הייתי מתבאס מזה. הוא, הוא נראה
קצת מופרע. שיער ארוך, מעיל של אופנוענים, משום מה, גם היה לו
אופנוע.

מוליך אני חומר מיוחד. איני יכול לפרט מהו ומה מטרתו, אך
משוכנע אני שתגלו זאת עם הזמן. אחרי הכל, אף לסבלנותי קיים
סייג משלה, וככל שמאדירים הם צווארי הבקבוק, לא אתפלא אם
אתפוצץ יום אחד ואתיז לכל עבר את הנמצא בתוכי, אדלוף, אשטוף
ואציף.

הוא עבד עלינו! הוא הוציא אותנו משם כדי שנהפוך להיות עבדיו!
הי! חברה! לא, מה אתם... הוא הבטיח מה? אה הוא הבטיח ש...

דברים אחרים קורים, ואינם מסוגלים להגיע לקצה הרגיש של
התחושות.
מכאן ועד למרחק שבין הדבר לדבר האחר שקיים, אנחנו רצים ריצה
ארוכה ומזיעה ממים מלוחים

ארצישראל
אם כך, המטרה - כסף. אז איך משיגים אותו? מה המדינה שלנו
מוכרת? היא לא מוכרת את רמת חיי האזרחים. הרי אז היא תהיה
במינוס גדול יותר מזה הנוכחי. היא גם לא מוכרת את התושבים שלה
(ואם היא כן, אז חבל מאוד).

מכתב
כן, זה היה הוא, החבר שלה לשעבר. שמוק! מהרגע שהבנתי את זה
רציתי להרוג אותו. מי הוא שייקח דבר כזה בכוח?
והגביע שלו מתנוסס, למעלה למעלה, בחדר שלה על המדף...

קונספירציה
ואז, בבית הספר גם למדתי מילה חדשה אחת - "סטטוס קוו".
זו מילה כזו - סטטוס קוו. מין סטטוס שכזה. מצב. מצב קוו. מצב
של לקוות.
מצב של לקוות שהמצב לא ישתנה.

כל בני האדם נולדו להיות שווים. אבל לאחר שייוולדו בנינו, הם
יגלו כי עבדנו עליהם כשהיו שם ברחם. כי הם לא נולדו להיות
שווים, הם נולדו להיות נעלים, הם שייכים לעם הסגולה! לא כמו כל
ה...בני אדם הרגילים האלה...

נעלמים הם הפלצנים אט אט מאיזורנו. עם נכחד הם. פורשים מצחנת
האוויר הפורחת בארצנו, יורדים ומצטרפים לאחיהם.

בהתחלה הייתי טחב. ירוד וקטן, לא נראה. לאט לאט, מעשב לדשא,
מדשא לגרניום המוני ופורח, גדלתי עוד, העצמתי שורשים, והיום...

יומן
פשוט הסכמנו שכולם לא אוהבים אותנו. כולם רק נגד, נגד ונגד.
לכולם יש רק טענות טענות וטענות.
ורע לנו, רעל לנו, רעל נו!


לרשימת יצירות הנובלה החדשות
הרגיש שהיא תוקעת בו עיניים. מכניסה מוצר לשקית, עוד מוצר,
והעיניים, העיניים השחורות והגדולות שלה עליו. וכשכל המוצרים
כבר בשקיות, וכשכל השקיות כבר תלויות על קצות אצבעות ידיה
הדקות והארוכות, ניגשת אליו ושואלת: "מתי אתה מסיים?"


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
בלי לחשוב פעמיים צעד לכוון הפתח, ירד והחל הולך אחריה.
"סליחה, רק... מי את?", שואל, "מישהו ביקש ממני לדעת...
סליחה?"

מנסה להבין מה הטרדן הולך איתה, וקולט שהיא לא בדיוק מתנגדת.
נותן להם להתרחק מטרים ומתחיל לעקוב.

מנסה להסיר החגורה מעל מכנסיו כשהיא לפתע מניפה את ידה,
ומכנסיו נקרעות ונופלות מעליו.

חושב אם בכלל התכוונה למה שאמרה, או אולי סתם צחקה איתו והוא
לא הבין נכון. אבל הפנים הרציניות והנוגות הללו...

מסתובב כפנתר בכלוב קטן כשנבכי בטנו דופקים עם כל פעימה, מזיע,
נצמד לדלת ומנסה להקשיב מה קורה שם בפנים.

מביט על השידה העתיקה אשר ניצבת אל מול המיטה, ניגש לפותחה
והיא נפתחת מאליה. סכין גדולה שכבה שם. הרים הסכין בידו, וניגש
אליה, שואל אם הכל בסדר.

סכין נעוצה בחזה בסמוך לפיטמה השמאלית. הקטיפה ספוגה ומבט קר
וענוג על פניה, סימנים כחולים על גופה.

מסוגרים בחדרי חדרים, מול ספרים עבים וגדולים, שולחנות שיש
גדולים, ריח נפתלין מהאריגים מסביב. כשהגיע תורם, והם בני
שישים פלוס, להכנס לחדר הסגור. לחדר בו יחידי סגולה נכנסים,
לשם קבלת ההארה שלהם. לחדר אשר מגלה את סודות החיים.


לרשימת יצירות המוסיקה החדשות
הומור

המפלצות? הן מפחידות. אבל לרוב, הן נחמדות.
לו רק ידעתם ילדים... שהן בעצם - פוחדות.
אז מה עושים?
חן: כן מה עושים?

הומור

אמנם אנחנו מפלצות שנראות כל כך גדולות
אך אף ילד לא יודע כמה אנחנו פוחדות
כשהלילה אז מגיע והם כולם הולכים לישון
בשבילנו זהו בוקר, כשעולה כוכב ראשון

אקוסטי





אני זוכר... איך
הכל התפורר...


עוגיפלצת מעלה
זכרונות מימיו
כבולס עוגיות


תרומה לבמה





יוצר מס' 11530. בבמה מאז 22/3/02 21:47

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליהונתן כסיף
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה