|
אני הולך בשכונה כלשהי ועובר ליד בית ספר.
אני עוצר ומסתכל כי אני כבר יודע,
מתעורר לי פרפור בבטן, ערגה.
לא למדתי פה, לא גדלתי באזור
|
הענף, עמוס הקנוקנות, מלא התשוקה להיתפס במשהו, נשלח מגשש
עיוור מתוך העציץ אל המרחב.
במרחק שבין העציץ לבין תחילת המעקה, עליו לבסוף הוא נתפס, הטיל
על הרצפה עלים יבשים,
כמו אומר: "כאן, תחתי, זה טבע. ובטבע עלים יבשים על הקרקע".
|
חושבת שנרדמתי באוטובוס, מזמן.
גופי שרוע בתנוחה מוזרה במושב מאובק
אי שם בדרך לאנשהו,
ואני בחלום.
|
גוף כהה מדדה בין החממות
הרוח נושבת ברוגע
קולות צחוק והמולה עמומים
השדות מלאים יצורים משונים
|
כמו הג׳יראפות, גם לי פעם היה צוואר קצר,
וכמותן כל יום התמתחתי כדי להגיע לצמרות.
|
בחופי ים המלח מסתובב המומחה,
בין בולענים מאיימים בגודלם.
מומחה בולענים וימות מלוחות,
המוכשר, הם אומרים, בעולם.
|
וכשהתקרבתי,
נרטע ומאוים לנוכח מחזה האימים
שאט אט נגלה לי מבעד לעלים,
הבנתי שדבר מה אפל מתממש ובא.
|
|
|
שמענו כבר על
הבעיה של אלוהים
עם האבן שהוא לא
יכול להרים וכל
הקשקוש הזה. אז
התשובה היא כן.
הוא יכול. הוא
יכול ליצור כזאת
אבן.
הבעיה שלו תתחיל
שניה אחת אחרי
זה.
מקורי וחבורתו
ברגע של הרהור
פילוסופי נוגה. |
|
